לפני מספר שנים נפטר מיכאל שיין, חבר לעבודה שללא סיבה אמיתית נזכרתי בו בזמן ששתיתי ב'גלן' בירושלים אחרי יום עבודה קשה במיוחד. קרוב לשתיים לפנות בוקר, המליץ לי לאון על בירה 'אולד טום', שלדבריו היא "כהה, חזקה ומרה כמעט כמו החיים עצמם". אין מה להגיד, הוא צדק בתיאורו באופן מוחלט. מיכאל היה בן שישים ומשהו כשהתחלתי לעבוד אחרי הצבא (ולתקופה קצרה גם לפני) במפעל של הקיבוץ. הוא דמה למיסטר ברנס או לגרגמל, תלוי את מי שואלים, והייתה לו נטייה מציקה לאכול שום ובצל חיים לארוחת בוקר. היו לו תובנות רבות לחיים אותן אהב לשתף את הסובבים, בין אם מדובר על תה או על חורף אמיתי, על מרקים וטבילת לחם בהם או עבודה ומי נחשב ל"מנהל גדול". שנתיים עבדתי איתו ואני חושב שלא היה יום שבו לא נהניתי לראות את עשר השערות שנותרו על ראשו סומרות על ראשו בגלל החשמל הסטטי באולם הייצור. תמיד עם חיוך מלא שיני זהב, סיגריה ומדבר על זה שמה שחסר עכשיו זה כוסית קוניאק. אחרי העבודות בחו"ל מטעם אותו מפעל והטיולים שבאו בעקבותיו באסיה ודרום אמריקה, ציפיתי לפגוש אותו שוב באולם הייצור, אבל התברר לי שאת מישה תקף שבץ והוא מחלים בבית לווינשטיין. לאחר תקופה שם חטף התקף לב קטלני ונפטר לפני שחזרתי לארץ. הוא לא החבר הראשון שמת, אמנם, אבל יש לי געגוע לחבר שלי, שלא אראה עוד. למרות שאני מאמין שהמוות הוא הסוף, וגם שהוא חלק טבעי, הגיוני וחשוב בחיים, אני מתגעגע אל מיכאל, שחי בזיכרוני ביחד עם קולו, המבטא הרוסי הכבד וריח השום החריף. אז מיכאל, אם יורשה לי, הבירה הזאת מוקדשת לך, לא כי אני חושב שחייך היו מרים או חסרי תכלית, אלא משום שהבירה הנהדרת הזאת מזכירה לי חבר נהדר שהיה לי פעם, ואני מחייך מעומק ליבי ועד לשפתי כאשר אני נזכר בך. גם אם דמעות מציפות את עיני כרגע, כאשר אני חושב עליך, החיוך מתגבר עליהן משום שאני יודע שהותרת את זיכרך בכל כך הרבה אנשים אותם הכרת בחייך, וגם הם מחייכים בכל פעם שהם טובלים לחם במרק או משאירים את התיון בתוך הכוס עוד מספר שניות בגלל שזאת הדרך שבה התה נספג במים כמו שצריך. הבירה הזאת, החזקה, כהה ומרה כמעט כמו החיים עצמם מוקדשת לך, בגלל שאני יודע שהיית נהנה ממנה, ובגלל שאני יודע שהפכת לחלק מחיי ברגע בו לחצנו יד לראשונה. אני גאה להכניס אותך לרשימת החברים לתקופה קצרה שהיו לי, שהחברות איתם נגדעה ברגע אחד, ויחד עם זאת נותרה לתמיד. לחיים. |