לנטייה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית להתמקד בתרחיש הגרוע ביותר יש ככל הנראה סיבות הנעוצות בטראומות מהעבר, אבל אין בכך בכדי להצדיק אותה בכל מקום ובכל זמן. גישות פסימיות מכתיבות לעתים תכופות התנהגות פזיזה, היסטרית ושגויה. באותו קו, שלל התרחישים שמזהירים אותנו מפני השתלטות האסלאם הקיצוני על מצרים בעתיד הנראה לעין מבוססים על תחושות בטן של פחד, הרבה יותר מעל הערכה מפוכחת כלשהי.

דוגמה מצערת אחת לכך היא המאמר שכתב ההיסטוריון הישראלי אביעד קליינברג אתמול בעיתון ידיעות אחרונות. קליינברג מתחיל את המאמר שלו בטענה כי הדמוקרטיזציה באירופה החלה בעקבות שחרור האיכרים אחרי שאלה צברו כוח פוליטי בתום המגפה השחורה. טיעון זה, על הנחותיו המלתוסיאניות רחוק מלהיות מקובל על-ידי היסטוריונים בני-זמננו. שחרור האיכרים באנגליה ובצרפת התבצע פרק זמן ניכר לפני המגפה השחורה. באנגליה המגפה חיזקה דווקא את בעלי האחוזות, כי אפשרה להם לצבור אדמות שהתפנו. הפתיח הזה מעמיד על קרקע בוצית-משהו את הטיעון המרכזי: דמוקרטיה היא תהליך ייחודי לאירופה ולצפות שהיא תתאים לתרבויות אחרות גובל בהתנשאות. המסקנה ברורה: לצפות לדמוקרטיזציה בעולם הערבי זה שגוי. לפעול לכיוונה זה כבר אימפריאליזם תרבותי הכופה ערכים מערביים על תרבויות אחרות.

מסקנה זו תגיע בהפתעה גמורה לעמים לא-מערביים רבים שפיתחו משטרים דמוקרטיים: יפאן, דרום-קוריאה, הודו, אינדונזיה, מונגוליה ורוב מדינות דרום-אמריקה – העמים בארצות הללו חיים תחת משטרים דמוקרטיים במידה מלאה או חלקית. הדמוקרטיה ההודית היא דוגמה מאלפת במיוחד מכיוון שהיא התפתחה על רקע תרבות הקאסטות, שכללה מנהגים ברבריים כמו שריפת אלמנות ורציונליזציה דתית של אי-צדק חברתי משווע, והיתה יותר אנטי-דמוקרטית כמעט מכל תרבות ערבית או מוסלמית שמוכרת לנו כיום.

הדמוקרטיה באמת התפתחה לראשונה במערב אירופה, אבל לא ניתן להסיק מכך שהרצון לחירות ולהגנה מפני עריצות לא משותף למרבית בני האדם. במערב אירופה פשוט התפתח מוקדם יותר מערך חברתי שהעניק להמונים די כוח פוליטי להגשים את מה שהם, ומיליונים באלפי תרבויות אחרות, רצו במשך מאות שנים. תהליכי המודרניזציה שעוברים על עמים אחרים מעניקים גם להם את ההזדמנות הזאת וכך אנו רואים יותר ויותר משטרים דמוקרטיים צצים ברחבי העולם. אין סיבה שהמגמה הזאת תפסח על העולם הערבי, גם אם באיחור.

לפיכך, בבואנו להעריך את המצב במצרים, עלינו להשיל מעצמנו דעות קדומות שעלולות להוליך אותנו שולל. מצרים נמצאת כיום על פרשת דרכים ולעולם החופשי, בשיתוף עם המצרים עצמם, כמובן, יש הרבה מאד דרכים לוודא שהיא תנוע בכיוון הנכון.

דמוקרטיה נגד רדיקליזם

החשש שדמוקרטיזציה במצרים תסלול את הדרך אל האסלאם הרדיקלי מזכיר מאד את התחושות שרווחו במאה ה-19 לפיהן דמוקרטיזציה באירופה תסלול את הדרך אל הסוציאליזם והקומוניזם. המציאות הראתה את ההפך הגמור: ככל שהמדינות האירופאיות היו דמוקרטיות יותר, כך התנועה הקומוניסטית בהן היתה יותר חלשה. ככל שהמדינות היו עריצות יותר, כך הקומוניסטים היו יותר חזקים. המדינה האירופית העריצה מכולן – רוסיה הצארית – היתה זו שקרסה בלהבות המהפכה. הדמוקרטיה היא סם הרדמה של כל רדיקליזם מכיוון שהיא כופה על השחקנים הפוליטיים אילוצים שמכוונים אותם אל המרכז במסגרת התחרות על קולות. מרבית הדמוקרטיות גם מכילות סעיפי חוקה או חוקים נוקשים, שמונעים ממפלגות בעלות מצע אנטי-דמוקרטי מלהתמודד בבחירות. בתהליך הדמוקרטיזציה במצרים, למשל, יהיה חשוב מאד לחוקק חוק שאוסר על מפלגה שלא דוגלת בעיקרון הליברלי של חופש דת וחופש מדת להתמודד בבחירות. כך תהליך הדמוקרטיזציה יימשך באין מפריע, תוך מיתון משמעותי של הסכנה שכוח אנטי-דמוקרטי ינצל את תקופת המעבר בכדי לתפוס את השלטון.

המצרים לא סיכנו את חייהם ברחובות רק כדי שתנועה דתית קיצונית תתפוס את השלטון ותכתיב להם איך להתלבש ומה לחשוב. בהתאם לכך, התפקיד ששיחקה תנועת האחים המוסלמים במאבק היה משני לכל היותר. כך גם ההתבטאויות של האחים המוסלמים היו מתונות ושקולות, ולא כאלו שנועדו לשלהוב יצרים פנאטי. הדרישות שלהם דמו לאלו של שאר המפגינים, ונעדרו דרישות רדיקליות לכינון מחודש של שלטון החאליפות או להפוך את הקוראן לחוקה. זה סימן חיובי, וברומטר חשוב לקיומה של דעת-קהל אנטי-קלריקלית יציבה ברחוב המצרי. אין כאן שום דבר שמחייב אותנו לפסול את התרחיש של מצרים דמוקרטית ומתונה בעתיד הקרוב. יש כאן הרבה שמחייב את מנהיגי העולם הדמוקרטי, בעיקר את ארצות הברית לסייע בקידום התהליך, כפי שעשו בהצלחה במקומות רבים אחרים, ולא לעמוד מן הצד.