בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי ה-27, יום אבל לאומי. חברים רבים אמרו לי כי גיל 27 זה גיל נהדר, התואר האקדמי כבר מאחוריך, ימיך כמלצר הגיעו לסיומם ורגע לפני מיסוד הקשר אתה עוד נהנה מן החוויה העירונית וחיי הלילה (אז מה אם אני עדיין לומד, מסרב מזה שנתיים לעבוד כמלצר ורווק נצחי. איך אומר ערן דן, ניחא). מתוך נימוס אני מקשיב להערות הללו אך מבפנים אני רוצה להתפרץ ולצעוק "על מה אתם מדברים?!". בכל כוחי אני נאחז בקידומת 2 אך אינני מצליח לגבור על כוחו של הזמן, השעון ממשיך לתקתק ואט אט אני רואה את הר ה-30 ואת החושך, ההרס והביזה אשר מסתתרים מאחוריו. והנה, אנשים תמימים מנסים לסנוור אותי בקלישאות מילוליות כדי שלא אתנגד, כדי שלא אוביל מהפכה מכיכר הת'חריר ואקרא להתפטרותו המיידית של המושג הזמן (אגב, אני שולח מכתב מחאה רשמי לשגרירות מצרים בישראל. החודש הזה היה אמור להיות החודש שלי, חודש של מסיבות וחגיגות והנה באים הערבים המזדיינים הללו וגנבים לי את התהילה. שיתביישו).
בגילאים מבוגרים אנשים נהפכים לנוסטלגיים. לפתע נדמה להם כי משהו יסודי בדרך החיים השתנה, כי הדור הולך ופוחת. "מה קורה לנוער של ימינו ?" הם שואלים מן הדירות המרוהטות סביב היכל התרבות. אכן, אינני זקן עדיין שכן הספרה 3 עוד במרחק מה, אך אני כבר בא בימים. וגם אני מוצא עצמי לאחרונה שוקע בהתקפים רגשיים של נוסטלגיה. מנסה לזהות שוב בעיני את הגיצים שעפים ב"עמק המצלבה" בירושלים (גם קידומת 2), להריח את הבגאט בקיוסק של בית הספר ("פיפי") ולשוטט שוב במטע ההדרים של המושב (מעולם לא הייתי במושב אבל זה מתאים בול). מסתבר, שבגרמניה, ישנו טרנד שלם של אומנות, קולנוע והגות אשר עוסק ב"אוסט-טלגייה", נוסטלגיה למזרח גרמניה בה הדברים היו פשוטים יותר. גם אני לוקה באוסט-טלגייה, אני שואף לחזור הביתה, למזרח, לפולין ולעיירה. בא לי כמו אבות אבותיי לרוץ ב"שטטל", לחלוב את הפרות עם טוביה (קצת אקשן בפטמות), לחזר אחרי "דרייזל" או "רייזל" או "פייגה" ולבקש מן הרבי את הרשות לשאת אותה. אני שואף שוב להתמסר לעבודת האדמה ולשרת בנאמנות את ה "Baron" ו ה Baronen"". אך אלו שאיפות ותו לא, שעון הזמן מנפץ לי את החלום ומשיב אותי אל המציאות.
כדי לעזור לי להתמודד עם יום הולדתי, החליטו שלוש חברות יקרות להזמין אותי לארוחת צהריים במסעדה ספק מזללה עירונית פשוטה בשם "הוטל מונטיפיורי" (ואיך אומר ערן, ניחא). האחת הגיעה משדרות רוטשילד, עבדכם הנאמן מן ה"משרד", אחת בדיוק סיימה סשן עם ה"מטפל" שלה והאחרונה "מינתה" (מן השורש מונית, בניין התפעל) מאזור כיכר המדינה (לאור המאורעות של השבוע האחרון זה ממש נשמע כמו מקום בקהיר). וכך נפגשו להם ארבעת החברים למה שניתן לכנות "Power Lunch". מושג שגור בפי הניו-יורקרים שמתאר ארוחה קלילה שכמוה הפסקה מן הלו"ז העמוס לטובת עדכונים, ריכולים ומעדנים.
עד שהגיעו המנות הראשונות (טרטר מוסר ים עם אבוקדו שמוגש על מצע של כמהין עם נגיעות של פטרוזיליה ופאייה- To die for) הספקנו לעסוק בנושא התרבות (מאמי את חייבת לראות את העונה השנייה של Glee, הפרק עם בריטני ספיירס הורס). בין המנות, כשיצאנו (כמו בפאריז) לעשן למרגלות ה"שאנז אלייזה" דנו בנושא החינוך בישראל (תקשיבו, היפה והחנון זה באמת התכנית הטובה ביותר בטלביזיה. אחת מהן נתבקשה להשלים את המשפט "אין הנחתום..." והיא אמרה "על המסמך"). ולבסוף, עם הגשת המנות העיקריות (קריספי צ'יקן וייטנאם- OMFG), עברנו לנושא מהותי ובעל הערך הלו הוא יהדות. חברתי הטובה שאלה אותי מדוע אינני אוכל שרצים, פירות ים וחזיר. הסברתי לה שאני רואה את העניין כפוליסת ביטוח, "לכי תדעי, אם באמת יש אלוהים, לא חבל? גם ככה החום בתל אביב זה גיהינום אז אני עוד צריך לבלות שם לנצח?".
ולבסוף, בעת חלוקת הקפה ו"משהו מתוק" הגענו לנושא היום. מצרים. בהיותינו אקדמאיים משכילים התחלנו את הדיון עם קטילה של ההמון המצרי. ראשית, הרי המצרים כאלו מפגרים שאיך שיש הפגנה הם כולם יוצאים לבזוז (הלו יוסוף....זה מחמד...שומע יש הפגנה אני חושב זה הזדמנות לצאת לבזוז... לא עשיתי את זה מאז שהמניאק עלה לשלטון לפני 30 שנה). ובהיותם ערבים, הם אינם מסתפקים בלבזוז בתים ומשרדים אלא ישר רצים אל המוזיאון בקהיר בו נמצאים פריטים יקרי ערך עוד מימי הפרעונים (יאללה מחמד תביא את המומייה...מה זה? איך היא התפוררה? יאללה לא נורא שים את העפר בכד בוא....אפשר עוד לגנוב מה- Gift Shop). לבסוף, איך המצרים חושבים שהם יצליחו לנהל מדינה אם הם אפילו לא יכולים להשתלט על השפה האנגלית. התמונות מרשתות השידור מן הכיכרות הומות האדם הציגו כולן מחזה דומה. אדם מצרי בא אל הטלביזיה ומרים את שתי ידיו מעלה, תנועה שהיא בין כניעה לחיילים לבין זעקה לאל. ואז הוא צועק אל המצלמה (Mubarak…Die!!....Today….We is…more no Mubarak…we free…we…we are we are). אבוי, איזה בורות. והשלטים שהם מניפים- " Today Leave Free Mubarak Now". וגם החליפות של החוסני הזה? מי המלבישה שלו? שחור עם פסים זה כל כך רודנות של 2002! אם באמת אנחנו רוצים לשמר את השלום אז צריך לשלוח דחוף את יועצת האופנה של גיא פינס לקהיר.
ואז, לאחר שיצאנו ידי חובה יכולנו להתייחס לנושא ברצינות. הפתיע אותי מעט לשמוע שכל כך הרבה מחבריי לא היו מודעים לעובדה ששלטונו של מובארק היה שלטון רודני, שמדובר בדיקטטורה שמאופיינת כרגיל במשטרה חשאית, מרתפי עינוי תקשורת מגויסת וכו. האם באמת חבריי חשבו שמצרים היא מדינה ככל המדינות המערביות? לכן ביצענו סקירה מהירה של המצב במצרים (עומר שריף הורס את הבריאות! ועומר סולימאן הוא מין כזה שווה אבל מחוספס ומסתורי, לגמרי סמי הורי) וניסנו להבין האם המהפכה היא לטובה רעה.
מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית (למרות הניסיונות של Herr Lieberman), מדינה אשר מקדשת ערכים כמו שוויון זכויות (גם הערבים במזרח ירושלים צריכים לשלם ארנונה. מה הם חושבים? שזה שהם עובדים כולם בזבל אומר שיש להם פטור?) וחופש הביטוי. אנו חיים לפי המשפט היודע "איני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם" (טוב רובינו, יש את הכמה חברה האלה בירושלים שלבושים בשחור ויש להם פאות, אבל כמה כאלו כבר יש?). חופש הביטוי לא פעם גובה מחיר כבד, לצד הרצון שלך להשמיע את דבריך עליך לשמוע גם את דבריהם של האחרים. כמו למשל דבריו של Lord Kobi Peretz שאמר השבוע בראיון "אני וואלה לא מתאים לי לגור בתל אביב עם הצפונים....אני, תני לגור בפריפריה...בחולון". אז אם אלו הערכים שלנו אולי עלינו לשאת את עינינו בהשתאות כלפי השכנה הדרומית שלנו? להזדהות עם ההמון שמעבר לתעלת סואץ הקורא בקול אשר מרעיד את יסודות הממשל "חופש עכשיו!". הייתכן ועלינו להתרגש מכך שמאות אלפי אנשים מסכנים את חייהם כדי להלחם על החופש שלהם?
יוגב גולן, משורר עירוני, כתב השבוע בפייסבוק "Dear Egypt, please don't destroy the pyramids. We won't rebuild- The Jews". וזהו התמצות המדויק ביותר של ההשקפה שלנו על המאורעות במצרים ובעולם הערבי כולו. עזבו אותנו מן האנשים, האזרחים ושאר הזוטות, טנקים יהיו שם? מטוסים יהיו שם? ומה עם הגז? גז, גז כל היום גז ברדיו (ייתכן שזה פטיש כתוצאה הציקלון B?). לא אכפת לנו מן העמים, שכן לא עימם חתמנו על הסכם שלום, חתמנו על הסכם עם בן אדם, עם איש אחד או מלך אחד (אגב, זה שלירדן יש מלך זה פשוט אדיר. תארו לעצמכם כמה כיף היה אם הייתה לנו משפחה מלכותית? "קול ישראל מירושלים והרי החדשות עיקרן תחילה. הוד מלכותו המלך אלקנה ה-3 הודיע כי אין בכוונתו להגיע לארוחה המלכותית המשפחתית השבוע שכן המלכה האם היא "חופרת" ו "מעיקה". בנוסף, הורה המלך על הענקת תואר אבירות לשחקנית נינט טייב, מהיום יש לומר Lady Taieb").
אין לי תלונות אודות צורת החשיבה הזו, זכותה של מדינה לדאוג ראשית כל לשלומה. המאורעות האחרונים מחדדים את השאלה- האם אלו שיעלו לשלטון במקומו של מובארק יהיו רציונאליים או לא? וזו השאלה שנכונה לכל הסוגיות במזה"ת, מאיראן ועד לרמאללה. חברתי טענה בעודה מבקשת "הפוך חלש, דל, רותח בכוס טייק אוואי" כי זה גם ההבדל היום בין שמאל לימין. ייתכן והשמאל הכריע כי אכן שליטי העם השני הם רציונאליים ולכן "יש עם מי לדבר". ומצידו השני של המתרס ישנם אנשי הימין אשר עודם מאמינים כי מולם אנשים לא רציונאליים, פונדמנטליסטים קיצוניים המוכנים להתאבד כדי להגשים את החזון האסלאמי. אינני יודע מה התשובה אגב, אני כל בחירות מצביע לפנינה (רוזנבלום).
לכן, איננו יוצאים מגדרנו לנוכח המראות של הזעקה לדמוקרטיה בקהיר, אלכסנדריה וסואץ. אנו מחכים לראות מה יבוא הלאה ובטוחים שאחרי תקופת מעבר קצרה יגיעו ה"אחים המוסלמים" ויטרפו את הקלפים ויטריפו את האומה (האחים המוסלמים זה מין כזה קטע של הזדהות עם ה- Jonas Brothers? כי אם כן זה אש). גם אני פסימי. ואולי זו בכלל נבואה שמגשימה את עצמה. ישראל תמיד צידדה ברודנים ולא התפנתה לשלום עם העמים השכנים, וזה לא ממש השתלם לה. לא כאשר אנשי מוסד רצו וסייעו בעינויים באיראן שלפני המהפכה ולא כאשר היינו ל BFF של מובארק (Spotted: Hussni Mubarak shopping with Bibi at the mall in Dubai? Is this the beginning of a new romance? And what about Abu Mazzan taking Jeni Humphry to the prom? Gossip Girl).
אבל בקטנה, יש סיבה לאופטימיות- העסקית ב"הוטל מונטיפיורי" כולה עלתה 90 ₪.
ונסיים בציטטה אשר מסבירה את התנהגותה ההזויה של ארה"ב בימים האחרונים-
War is God's way of teaching Americans Geography
אילן לקרוא עוד-
http://2nd-ops.com/manor/
|