מתגעגעת לילדות לתקופת הגן אחר כך לתיכון לתשומת הלב שנשפכה עלי כל כך בטבעיות למחזרים הצעירים . לשטויות של ילדים, למשחקים הפשוטים למבטים הקטנים הנבוכים לחזיק ידיים, לחבק חיבור ראשוני של ילד וילדה.. ליקוקי לשון זה של זו , ידיים קטנות אוחזות רגליים רצות בין שבילים ירוקים ועצים צל.. שמש ורגש אהבה של ילדים שכולה מתוקה ופשוטה. כמה שזה מצחיק כי דווקא אז לא היו משחקים הכל טבעי , ישיר , פשוט - עד שגדלים והחלק הפשוט מתאדה.. במקומו מגיעים הספקות התחכום המעושה, סימני השאלה , חוסר ודאות כשהפשטות נעלמת.. אנחנו נעלמים איתה.
המצאנו מילים , שפה של ילדים זוכרת שהוא קנא בכלב שלי , כזה קטן ואיים להרעיל לי אותו אמר שיתן לו לאכול מפירותיהם של עצים רעילים שגדלו בצידי הדרך בכלל מתגעגת מאוד לשכונת ילדותי.. כנראה שעדיין (ואיך לא?) מתגעגעת לתמימות הילדותית הטהורה.. לחלק הנקי הזה, שהיה פעם כולו אני.
 |