(מחוז דרום הנפש)
בתור הזה המשתרך לך בשכל, תור של אלומות שלא. לא נאספות לכדי ערימתבואה אחת ראויה. אלומות הלומות קרב עקוב מדם ומכבים שאמנם היו מעטים וניצחו את הרבים אבל יצאו שבוזים כי זה מעמד מתסכל וחוסר התקווה המתמשך מותיר עקבות תופעות לוואי (עכבות. עקבות) הלוואי והיה פה שלג אז הדם היה יותר בולט והייתי יכולה לעקוב כמו עמי ותמי אחרי הטיפות ולחזור (לאן?) מעייף התור הזה אצלך במוח של האמירות אמירויות נסיכויות נסיכות זה סיפורים לילדות ועשירים עם שפם ומכוניות לבנות נוצצות מידי. זה לא בשבילך, השביל הזה. את זה סובארו טנדר לבנה, מקסימום חללית אפורה אלפיים וכמה יד שנייה ודיסק במתנה. שזנחת, כי כמה אפשר את הרעש הזה שוב ושוב סביבון חשמלי סוב נסוב על צירו של הכאב מספר אחת. לפחות את קוראת ספר טוב עכשיו. ונזכרת שוב ושוב שבני אדם יותר דומים משונים. כולנו קצת זרים.
שתי זרויות. אתה ואני. המפגש.
----------- באופן מוזר, הזר שוכן בתוכנו. הוא פניה הנסתרים של זהותנו, המרחב המחריב את מעוננו, הזמן שבו נפגמות ההבנה והאהדה. כשאנו מזהים אותו בתוכנו, אנו חוסכים לעצמנו את הצורך לשנוא אותו בפני עצמו. כסימפטום ההופך דווקא את ה"אנחנו" לבעייתי ואולי לבלתי אפשרי, הזר מתחיל כאשר מפציעה המודעות לשונותי שלי, ומסתיים כאשר כולנו מזהים את עצמנו כזרים. * ------------ להגיע להוגיע את עצמם בבלתי אפשריות של ביחד נשגב מין חסר רחמים ומין ורחמים. ביחד ------------- בין מנוסה למוצא: גבול שברירי, שיווי משקל ארעי. אושר זה ניצב, נוכח, לעיתים בטוח, ובכל זאת מודע לכך שהוא בן-חלוף, בדומה לאש הזוהרת רק משום שהיא מאכלת. האושר המוזר; שימורו של הנצח-במנוסה הזה, או מצב החלוף-מתמיד הזה. * ---------- חלומות כאלה לא עוברים מן העולם רק שוב ושוב נחלמים. מין עובר השאר נשאר
 (ז.ל.שלי)
עכשיו החוצה וחבורה של ערפדים ---------- ואפילו מי שלמראית עין חומק מן הרעל הדביק של הדיכאון אינו מונע אותו מעצמו במעמקי מיטתו, ברגעים הירקרקים של נים ולא נים. שכן גם בדמדומי הנוסטלגיה הרוויים בניחוחות ובצלילים שהזר אינו שייך אליהם עוד ולכן פוצעים אותו פחות מאלה שכאן- הזר הוא חולם המתָנֶה אהבים עם ההיעדר, הוא מדוכא מפואר. * ----------- הם נותנים זה לזה את הכל והורגים זה בזו ללא רחם להתייסר. להתייסר. ההנאות הקטנות של החיים. פסיכופת-או-לוגיה של אהבה. כשהוא יבוא לה למיטה או לרצפה בשקיקה היא תמצוץ לו
גם קצת דם יש מצב שגם הוא יבכה אדון עולם הוא פשוט יודע אותה הם אותו דבר ---------- התענוג שבסבל הוא חלק הכרחי במערבולת משוגעת זו. ---------- אז ברגע שהיא שמה לו יד על החזה איפה שהיה קצת פתוח מהכפתור ומהעור הוא קפץ (תמיד אומרים קפץ כאילו נשך אותו נחש) אבל לא ככה הוא היה נראה. הוא היה נראה כמו הנחש בכבודו זה שתמיד מקפיץ אחרים אבל לא נבהל בעצמו. אז ככה הוא היה נראה. והיא ידעה שהיא נגעה לו בענף שמתחיל בגזע הרבה יותר עמוק מתחת לעור לעצמות בית החזה איפה שהדבר הזה. שנותן חיים בהכל. הדבר הזה שפועם. איפה שהדבר הזה שמפמפם נוזל כזה. הדבר הזה ש.
נו, המשאבה ----------- המפגש מאזן את הנדודים. זו הצטלבות בין שתי זרויות, הצטלבות המקבלת את פני הזר מבלי לקבעו למקומו, פותחת את המארח אל אורחו מבלי לחייב אותו בדבר. זיהוי הדדי, והמפגש חב את אושרו לארעיות; עימותים עלולים לקרוע אותו לגזרים אם יתמשך המפגש. מי שדוקא ידועה להם שבריריותו הארעית, מדמים אותו לנצח בשיכרון חושיהם. * .------------- לעולם לא באמת נישכח מלב. שנינו יודעים את זה. זה גם למה זה כל כך בוער בנו מחייה אותנו מעלה אותנו מפאר אותנו מרומם אותנו מעשיר אותנו ממלא אותנו וזה גם למה זה כל כך כואב ----------- יצאתי לטייל ביער המוקשים והתום ידעתי בערך מה מצפה לי אוהבת את השחור והאדום שחיתות גדלה שם כמו עשבים שוטים את כל המים של העצים הגבוהים אם שמים אוזניים באדמה אני יורדת אין לי בעיה אפשר לשמוע את השורשים העבים והדקים רבים על כל טיפה על כל אלה שמור נא לי אלי כהן שמזמן נתלה ריגול זו בעיה במדינה כל כך קטנה והשדים פרשו שמיכת קיץ דקה פיקה. פיקת הגרון שלך. כשהיא יורדת ועולה מחזה שיעורר אותי ויזרוק אותי לרצפה ושקיפות השמיכה הקובייתית שראיתי מבעדה אותנו כמו לקרוא בספר זיכרונות מכיתה ד' שאחי הגדול כתב לי שם פעם: לא יודע איך לומר לך מילים לא אומרות מאום זה אותו אח שהביא לבית את כל המוזיקות האלה ואחר כך רב עם אחי הקטן שצריך לזרוק והקטן ששמר עד היום ועכשיו גם הגרמניה הגבוהה היפה שלו שרה אותם. וחזרתי בראש ליותר מלילה אחד ויותר מיום אחד אפילו ממש אתמול זמן מחוץ לזמן רגעים כאלה שהם אושר צרוף של תענוג שחור שחור כמו חדר חושך ואי אפשר לי לפתח אף תמונה אחת ברורה. ועכשיו אני מטושטשת. נורא ----------- כתיבה שלי זולה כזו עכשיו שאין בה מאמץ אבל גם אין בה אמונה כמו שאכלתי אז בירושלים באזור התעשייה ביס מקינוח פרווה בסוף של ברית שהתחילה באמצע היום ולצאת מהאולם ופתאום כבר אחר צהריים כהה כזה והשתבשה תפיסת הזמן כי אליהו הנביא בא שיכור ולא ברור אם מתחיל הערב או נגמר היום. וזה שני דברים שונים לגמרי. לגמרי. ורגע של מחשבה על יאור החיים אליו מושלך הרך הנולד מחשבה שכבר לא נחשבה בירידות של שער הגיא. כשטעמתי את הוניל-מרגרינה בכיו של התינוק כבר לא נשמע קצת ציצי והוא נרגע. ------------ שתי זרויות. אתה ואני. המפגש. ------------ אהבה שלנו. למה ככה. ככה למה. אהבה.
 (ז.ל.שלי)
http://www.youtube.com/watch?v=xpI5tJoncS0
* ז'. קריסטבה. זרים לעצמנו. |