אי שניות (Oness) אדוויטה

בדרך כלל אני תופס את המציאות כחלוקה לשניים: אני למול העולם.
זו אבחנת האינדיבידואל התופש את עצמו ניפרד מהעולם ואבחנה זו שגוייה.
כשאני חווה באופן ישיר את אי קיום ה"אני" אני מכיר בכך שאין חלוקה לסובייקט (אני) ואובייקט (העצם אליו אני מודע).

במילים אחרות אם אני רואה תמונה בדרך כלל אחשוב שיש "אני" הרואה את ה"תמונה" ושבעצם מדובר בשני דברים נפרדים. אבל, מכיוון שאין "אני" מה שיש בעצם הוא רק אירוע בזה הרגע של ראייה. אין רואה ונראה אלא רק חוויה של ראייה המתרחשת בזה הרגע. אין פער בין הנראה והרואה כי אין איזושהי יישות דמיונית הנקראת "אני" המתווכת בין המודעות לבין האובייקטים החולפים בה.



ובמידה וההסבר עד כה לא מובן..לא נורא - הכרה אינטלקטואלית גם ככה לא תספיק. כדי להכיר באי השניות ובאחדות של כל הדברים עלי לחוות באופן ישיר את אי קיום ה"אני" וכפועל יוצא את אי השניות. למעשה אין זאת אפילו אחדות כי אין מי שיתאחד.

אך רק חוויה ישירה של התודעה כפי שהיא תגלה את טיבעי היחיד.

אדוויטה- אי שניות.

(א-) אין (דוויטה) שניים:  יש רק אחד, כל ביטוי של יותר מכך הוא ביטוי חלקי של השלם.

ההכרה במי שאני באמת מגלה ש"אני" כולל את עצמי וכל מה שסביבי.

אם לרגע אביט מעבר לנקודת מבטי האישית. אגלה שרק אשליית הזהות האישית גורמת לי לחשוב שיש אני וכל השאר זה "האחר", אך זו רק אשליית המיינד והיכולת להזדהות עימו שהינה הכרחית להתנהלות בעולם. ואם זאת בתהליך ההתבגרות האישית ניתנת ההזדמנות לצאת מנקודת המבט המוגבלת והמצומצמת של "אני" מול העולם ולעבור לראות ש"אני" הוא העולם והעולם הוא אני. כאשר אני מחפש את עצמי כאינדיבידואל, אני מגלה ש"אני" אינני שם ואין כאן דבר מלבד נוכחותי שהיא הקיום עצמו.

זהו האחד. האחד הכולל בתוכו כל ביטוי כל מושג וכל רעיון של הפרדה. לומר "אני רואה" זו רק נקודת התייחסות מנקודת המבט של אחד האובייקטים הנראים ברגע נתון. שהרי קשה לדבר לתקשר או לחיות ללא איזושהי נקודת התייחסות ואם זאת כשאני מתעורר אל טבעי האמיתי אני יכול לראות את נקודות ההתייחסות השונות מופיעות ומשתנות ולא לתפוס אותן יותר כ"אני" מוחלט, ז"א אני יכול להבחין בין נקודות התייחסות השונות למודעות המשקפת אותם. המודעות שהיא אני. ולראות שאין באמת הפרדה גם בייניהם.

התפיסה הניו- אייג'ית – "כולנו אחד"- we are all one, מפורשת לעיתים ב"עידן החדש" כרעיון שאנו היינו אחד שהתפצל ועכשיו הינו אני ואתה. זו הבחנה שאיננה נכונה. נכון שיש לכאורה "אני" ו"אתה", אך זו רק דרך לקרוא לאובייקטים השונים בשם.

באמת אין הפרדה יש רק אחד. רק תודעה אחת.

(ועכשיו אולי נבלבל אפילו יותר..)
אפילו "אין אני" היא רק נקודת מבט. מה שלעיתים לא מובן, זה שנקודות מבט שונות משקפות אספקטים שונים של המציאות. תחשבו על נקודת מבט כמשקפיים. אם הם ורודות העולם ורוד. אם הן ירוקות העולם העולם ירוק. נקודת המבט שלי או הפרדיגמה התפיסתית שלי היא מעין מסננת שמשקפת חלק מאספקטים של המציאות ואת אלה שאינה משקפת היא מסננת החוצה ואיני רואה. סוג זה של עיוורון נקרא עיוורון פרדיגמתי. באותו אופן נקודת המבט של האני מעצבת את העולם או ליתר דיוק מסננת את המציאות כך שהיא תיתפס באופן מסויים בעוד שנקודת המבט של "אין אני" מסננת פחות ומאפשרת תפיסה רחבה יותר. בכל מקרה מי שחווה את שתי ההשתקפויות של המציאות בתודעה הוא: אני .

או במילותיו של Wei Wu Wei:

אובייקט החיפוש הוא המחפש.
הנצפה הוא הצופה.
הנשמע הוא השומע.
הריח הוא המורח.
הטעם הוא הנטעם.
הננגע הוא הנוגע.

הנחשב הוא החושב.  בקצרה המובחן על ידי החושים הוא המבחין שחושיו מבחינים,
ואין בנמצא [אני כלשהוא]
המבחין בתפישות החושים, או העושה של פעולה כלשהיא.