שקיעה נוגה

הפעם הראשונה בה נגעתי בציור תלוי על קיר בגלריה, היתה בתערוכה "ההמרה של סיינט פאולו מאלפי" של ג'וליאן שנאבל בגלריה פייס-ויילדנסטיין בסוהו, ניו יורק, בפברואר 1996. זה היה ביום שישי לפני הצהריים. בחוץ היה בהיר וקר, מעט אנשים הסתובבו ברחובות ועוד פחות מאלה בגלריות פנימה. פייס היתה הגלריה הראשונה בסבב הגלריות השבועי שלנו.
"תיגע" מאיר אמר לי, והושיט את האצבעות אל הקנווס, "קדימה, אף אחד לא מסתכל. תרגיש, הצבע לא מונח כמו שצריך".

פאולו מאלפי היה חבר של שנאבל. איטלקי בן רומא. העיתונים בניו יורק ידעו לספר שהיה גם אסיסטנט של האמנים האיטלקים סנדרו קאיה ופרנססקו קלמנטה, ונהרג באורח טראגי ברומא שנה קודם לתערוכה, שהיתה מוקדשת לזכרו. היו שם, על קירות הגלריה, שמונה או עשרה ציורים גדולים מאוד, עם המון חומר עליהם. מאיר לא אהב לראות שצבע לא מונח נכון על הקנווס, שזה לא מתכוון להחזיק אלף שנים לפחות. בטח לא אצל מישהו שבא ממסורת כל כך מפוארת.

מאיר אהב שדברים יהיו מונחים במקום. כל מהלך חייו היה מסע ארוך של הנחת דברים במקומם, של איזון ביניהם. הוא עסק בכך כשהניח צבע על בד, או כשסידר את הדברים המונחים על שולחן בבית קפה, והוא תמיד הניח צבע על בד או סידר דברים על שולחנות בבתי קפה. לפני שנים אחדות התנזר משתיית קפה לתקופה מסויימת, ואז חדל אט אט לפקוד את בתי הקפה שכל כך אהב. "על השולחן מולי מסודר תמיד משולש - מים, סיגריות וקפה. אני יודע להושיט את היד אל כל אחד מהם כשאני נדרש לו. ברגע שהוצאתי את הקפה מהסידור הופר האיזון, ולא מצאתי דרך לסדר את הדברים על השולחן ככה שיהיה לי נוח, וככה איבדתי את החשק לשבת בבתי קפה".

***

בפעם השלישית או הרביעית שמאיר בא לניו יורק באותן שנים, נפגשנו במקרה על מדרגות בכניסה לגלריה בסוהו. אני בדיוק יצאתי, הוא בדיוק נכנס. היתה שם תערוכה ענקית של גילברט וג'ורג'. "מה רואים?" מאיר שאל. "מוות", עניתי לו, "הקירות שם מסריחים ממוות". במהלך השנתיים הקודמות הסתובבנו המון בגלריות ופיתחנו איזה מאמץ לצמצם את ההסתכלות למילה אחת או משפט בודד. הסתובבתי בחזרה ונכנסתי איתו פנימה. קירות הגלריה היו מכוסים מרצפה עד תקרה בלוחות מודפסים, ממוסגרים במסגרת כסופה, סמוכים זה לזה, יוצרים פסיפס ענקי של נוזלי גוף והפרשותיו מוגדלים דרך מיקרוסקופ. דם ושתן וזרע וצואה. וביניהם גילברט וג'ורג', קצת כמו מדענים שהושתלו אל גוף האדם בסרטי מדע בדיוני משנות החמישים.
"באמת מוות", מאיר אמר, "בוא, נחפש משהו חי יותר".

אחרי הגלריות מאיר היה שולף עט וקופסת סיגריות ורושם על גביה דברים שחשוב לזכור. הוא היה נותן סימנים בתערוכות שראינו, מסמן דברים שצריך לבדוק, בודק אם אין על הקופסה משהו עקרוני שנכתב אתמול, אולי איזה מקום שצריך ללכת אליו. בסוף היום היה מעתיק את הכתוב לנייר מסודר וזורק אותה לפח. הכתיבה הזו על קופסאות הסיגריות, היו בה איזה סדר ומשמעת ויעילות שהזכירו לי תמיד את הסיפורים האלה על אנשים שכתבו את חמשת חומשי התורה על ביצה. לקרוא את הדברים לא יכולתי כמובן, הכל היה כתוב בגרוזינית. בגלריות היה מתקרב אל העבודות, מצלם בעיניו את שם האמן, ומעביר אותו אחר כך אל רשימותיו באותיות גרוזיניות. הזיכרון שלו רקד במרחב שבין הצליל של שם האמן למראה של העבודה שלו. הייתי אומר לו שיש תערוכה ששווה לראות בצד השני של העיר, אלן גאלאגר למשל, הוא היה מצמצם את עיניו לשנייה ואומר "הציורים הענקיים האלה של אלפי פרצופים קטנים שהפה שלהם נראה כמו נקניקייה, נכון? ראינו תערוכה שלה בצ'לסי לפני שנה בחורף". בול.
ואז הוא היה משתהה רגע ומוסיף: "וואי וואי, איזה קור היה אז, אתה זוכר איך קפאנו בדרך לשם?", וחיוך ערמומי היה מתפשט על פניו.

***

היינו בדרך להמון מקומות, לעיתים קפאנו ולעיתים היה לנו חם אבל תמיד הגענו. באמצע הקיץ האחרון, כשהשמש היכתה בצועדים בשדרות רוטשילד בלי רחמים, מאיר צילצל מרחוק. "מה נשמע" שאלתי, "רע" הוא אמר. "כמה רע?", "הכי רע שיכול להיות" הוא ענה.
אחר כך הוא סיפר לי על המחלה, ועל איך שיצא מהקליניקה והתחיל לצעוד לאורך השדרה דרומה. "אחרי כמה רחובות הרגשתי שאני לא הולך בכיוון הנכון, אז פניתי מערבה לעבר הפארק", המשיך, "ואז הרגשתי שגם זה לא הכיוון אז הסתובבתי והתחלתי ללכת צפונה, ואז, אחרי כמה צעדים הבנתי שגם זה לא הכיוון, ואז הבנתי שאין לי יותר לאן ללכת".


*‫**‬

ביום חמישי שעבר היה קר ואפור בבית הקברות. רוח לא נעימה היכתה חזק וגשם שטף את האדמה ואת האנשים. היה קשה וכואב וצריך היה לחשוב לאן הלאה. ופתאום רציתי נורא שמאיר ייראה את כולנו, שגם לנו אין יותר לאן ללכת.


*‫**‬
מעל המיטה שלי תולה ציור. חציו התחתון משטח גדול וכהה שאי אפשר לדעת אם הוא שדה, ים או תהום. בחציו העליון מוסתרת שמש מעבר לאופק בין שתי גבעות מכוסות בעצים. השמש, אי אפשר לדעת אם היא עומדת לזרוח או שהיא שוקעת. השמיים מעליה קודרים מאוד. אולי יתבהרו עוד מעט, אולי ישחירו לגמרי. הוא לא נורא גדול הציור הזה, כעשרים סנטימטר רוחבו ועשרים וחמישה גובהו, והוא היחיד שתולה אצלי על הקירות. קיבלתי אותו ממאיר ליום הולדת שלושים או שלושים ואחת, אני לא זוכר במדויק.
בגב של הציור מאיר כתב לי ברכת יום הולדת, בעברית אבל בפונטיקה גרוזינית, כלומר המלים בעברית כתובות באותיות גרוזיניות. "תמצא מישהו שיודע גם עברית וגם גרוזינית והוא יקריא לך אותה", אמר וצחק.
ואני עזבתי את זה ככה. ועכשיו גם לא ארצה לדעת יותר לעולם. ככה יישאר בינינו תמיד משהו פתוח.