אצל רוב האנשים מילים הן עניין פעוט. אצלי המילים הן עניין חשוב. אני מודע לכך שבעניין המילים אני משתייך למיעוט נוקדן שאצל הרוב הוא מקוטלג בקטגוריית הנודניקים. אבל לי אין מה לעשות, אני אוהב מילים, התעסקות בהן וחשיבה עליהן, מקורותיהן וקורותיהן מביאה לי נחת. כי אהבה זה לא עניין שבוחרים בו. ואיש עדיין לא הצליח להסביר אהבה מסוג כלשהו מהי. היא באה, תופסת מקום בלב...וזהו.

היום נודע לי מהעיתון, שהאקדמיה ללשון שלנו טיפלה במושג לועזי שמשתמשים בו הרבה מאד ורבים מאד ועד היום לא נמצאה לו מקבילה עברית המקובלת על האקדמיה ללשון. מדובר במטבע הלשון הצרפתית DEJA VU, שבישראלית מודרנית מבטאים אותה תמיד בתצליל משובש, שצרפתי אוהב מילים עלול להתעלף ממנו. והאקדמיה החליטה לאשר את מטבע הלשון הלועזית ולא לקבל את מה שהציע לפני כמה עשורים יונתן רטוש, לאמור, כהד"ם  -  כבר היו דברים מעולם. טוב, הממסד הישראלי עוד בימי היישוב הרחוקים לא סבל את רטוש והתעלם מחידושי הלשון הרבים שעלו בדעתו. ומהעיתון נודע לי היום עוד דבר מעניין, שהמילה ממסד שהתקבלה בעברית היא אחד מחידושיו; אבל הממסד לא סבל אותו למרות ששמו הומצא על ידו. 

וגם אני הקטן חושב שבמקום להשתמש בביטוי הלועזי המשובש "דז'ה-וו מוטב אולי לומר "נצפה זה כבר".