כותרות TheMarker >
    ';

    "במציאות אין ניסים" (Blogilia)

    דף המשמש להגות בנושאי פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ותרבות. הבלוג של איליה "בלוגיליה" כהן

    ארכיון

    פרופיל

    "בלוגיליה"
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    הנשים של גואל פין-טוב (סיפור קצר)

    0 תגובות   יום שישי , 4/2/11, 00:31

    (והנה, להנאת הגולשים, סיפור קצר בגוף ראשון. כמובן שהדובר איננו בדיוק אני, אז לא להסיק מסקנות חריפות. כל הדמויות מבוססות על משהו אמיתי, כמו שתשימו לב, אבל כל קשר למה שהן במציאות מעוות מיסודו ואין פה לכן שום בסיס לתביעת דיבה נגדי...)

     

     

    היום בו מתחיל הסיפור שלי דווקא התחיל בנימה מבודחת.

     

    פתחתי את הטלויזיה על ערוץ 24. באותו יום שודרה התכנית "יפה לך", של מיכל אמדורסקי, שרון חזיז ואורנה דץ. שמתי לב שבתחתית המסך הודיעו שבפייסבוק אפשר למצוא אותן תחת הכינוי "יפה לך מהממות".

    מכירים את זה שאתם עייפים מכדי לצנזר את המחשבות שלכם ופתאום מופיעה לכם בראש מחשבה כל כך לא פוליטיקלי קורקט, כל כך פרימיטיבית, מפגרת ושגויה, שאתם מפתיעים את עצמכם?

    טוב, לי זה קרה לא מעט - וקרה שוב כשנתקלתי בסלוגן "יפה לך מהממות"

     

    "מי שחשבו על הסלוגן הזה כל כךךךך הומואים, כל כך הומואים", עברה מחשבה בראשי העייף, "הם לא יכלו ללכת בכיוון ההומואי אבל אז לחזור חצי דרך, כדי לא להגזים?"

    ומיד פרצתי בצחוק, כי אף אחד לא שולט בכמה הוא אוהב משהו או מישהו, לא משנה אם הבנאדם אוהב אבוקדו, או לגדל תוכים, או אפילו אוהב מאוד- מאוד גברים. כמו שאני משוגע על ספרי זימה מטונפים, פשוט לא יכול להתאפק מלעלעל בהם. די הופתעתי, כי תמיד חשבתי שאני ליברל, אדם נאור ולא איזה הומופוב חשוך. נו, מסתבר שאני קצת הומופוב, רק קצת...

     

    כבר בצעירותי אהבתי לקרוא ספרים אירוטיים, בעלי גוון כחלחל מהזן הגברי, הבוטה. במיוחד אהבתי לקרוא את ספריו של הסופר גואל פין-טוב, לפחות את הספרים שיועדו לסטרייטים, כי האיש האמיתי מאחורי השם גואל היה כנראה הומוסקסואל והוא יצר גם ספרים לקהל העליז.

    הנשים שהוא כתב היו פשוט מושלמות ונהגתי לחלום עליהן בלילות. בחורות שופעות, בריאות, לא מאוד רזות (הגישה שלו היתה בפרוש אנטי אנורקסיה) ותמיד היה להן העור המושלם ביותר שיכולת לדמיין וחזה עגול שקשה למצוא בגד שיכיל אותו, חזה שדרש לטיפה. היה באופן מפתיע משהו קצת פמיניסטי באישיות של הגיבורות שלו, גם אם בדרך כלל לא בדרך שהתנהגו במיטה. הן היו בעלות כבוד עצמי, דרשו יחס שיוויוני (רק לא ממש בין הסדינים), היו דעתניות ותמיד הבהירו שדבר אחד חייב להן הגבר במיטה, סיפוק מיני נטול פגמים.

    אוי, כמה פעמים הבאתי ביד על הבחורות הדמיוניות האלו, מכמויות השפיך האלו ניתן היה לייצר דלק למטוסים.

    קראתי פעם (מתוך סקרנות בלבד) ספר שלו שנועד לקהל חובבי הגברים, ספר בשם "האח בוערת, חביבי". זה היה סיפור מוזר, על עיתונאי תרבות בשם גואל פין-טוב, שנקלע יום אחד, בעיצומה של סערה, לבית ענק, מלא בטיפוסים מוזרים ומנותק מחשמל, שאין בו חימום אבל יש בו אח גדול, סליחה התכוונתי אח גדולה, שניתן לשרוף בה עצים ולהתחמם מעט. חשמל לא היה כאמור בבית, אבל מסתבר שהשריף הממושקף, ברוש טלולה והסגן, יוסי עזר, התקשרו להזהיר ששודד הבנקים גלעד קופרניק כנראה נמצא בבית - ומי שימצא אותו יקבל מיליון דולר.

    הספר גם עובד לתסריט והוצג בקולנוע. התסריט נראה בערך כך:

     

    אלירון שדה: (מחייך במבוכה לגואל) אני לא יודע אם אני מספיק מוכשר למצוא את הפושע... אם הוא בכלל נמצא בבית!!!  ובכלל, למה שדווקא אני אקבל את מיליון הדולר, מה כל כך מיוחד בי...

     

    (גואל פין-טוב מתקרב לאלירון. המצלמה מתמקדת בו והצופים רואים שהוא עירום ולבוש במגבת בלבד)

     

    גואל פין-טוב: (מחייך גם הוא) אבל אתה מיוחד, לא הבנת את זה אחונה?! אתה מלא בקסם וכנות, אתה תמיד חבר טוב, ואין לי ספק שאתה מוכשר. עכשיו בוא הנה ותראה לי קצת מהכישרון שלך...

     

    (גואל מסתובב כשגבו לאלירון ואלירון מחבק אותו מאחור. הם מזדיינים)

     

    בהמשך הסרט גואל מזיין כל מה שזז בבית: חרשים, בעלי תסמונת טורט ואפילו גמד אחד. אבל הנפש התאומה שלו נותרת לאורך כל הסרט אלירון שדה.

     

    בקיצור, אם נחזור ליום בו התחיל הסיפור שלי, כיביתי את הטלוויזיה, עדיין מתפקע מצחוק, הרטבתי את השיער, שמתי בושם ויצאתי לפגישה העיוורת שלי.

    זה היה יום חורפי, אז בשנייה שרגליי נשאו אותי לאותה מדרכה בין בית הקפה לכביש, הצטערתי שלא לקחתי מעיל מחמם יותר. חיבקתי את עצמי בידיי הקפואות, מחכך אותן בשרוולים של המעיל.

    המכוניות בכביש לידי צפרו ואני התרכזתי בהן, כדי שלא אשים לב כמה קר לי.

    כשחלפה אחת המכוניות, ראיתי מאחוריה את בת זוגי לדייט עוברת את הכביש על מנת לפגוש אותי ומיד זקפתי קומתי ושכחתי מכל מה שהטריד אותי. היא הלכה הליכה מלאת מרץ, לבושה במעיל עור שחור שמתחתיו מציצה שמלה משגעת והחיוך שלה היה מדבק וגרם לי לחייך חיוך מטופש של תיכוניסט מאוהב. השיער הזהוב שלה היה אסוף בסיכת ראש ונצץ על ראשה ככתר מלכותי.

    הוצאתי את פרח הסיגלית שקניתי בחנות הפרחים והגשתי לה אותו מיד כאשר הגיעה.

    "אז אתה הדייט שלי", ספק שאלה ספק קבעה, "לא ידעתי אם היית רציני כשאמרת שאזהה אותך לפי הסיגלית. בוא, ניכנס לבית הקפה".

    נכנסנו לבית הקפה. הזמנו שתי מנות רביולי, שני מרקים ופרוסת עוגה בשבילה. מצא חן בעיניי שהיא לא התביישה לזלול ארוחה אמיתית לידי. עוד יותר מצא חן בעיניי העובדה שהיא הציעה שנתחלק בארוחה חצי- חצי, אבל כל כך הוקסמתי ממנה שפשוט לא הייתי מוכן לשמוע על זה.

    אכלנו, שתינו, דיברנו וצחקנו המון. כשיצאנו מבית הקפה היא התעקשה להפתעתי ללוות אותי הביתה. בקיצור, הלכנו חצי דרך ופתאום בלי לשים לב התחלנו להחזיק ידיים. התקרבנו זה לזו והלכנו כמעט מחובקים (אבל לא ממש) עד לבניין שלי.

    "את רוצה שנעלה אליי הביתה?"

    היא צמצמה מעט את עיניה ונראתה כשוקלת, משועשעת, את הצעתי. לא ידעתי איך לפרש את החיוך שלה, האם מצאתי חן בעיניה או שמא לגלגה על חוצפתי, להזמין אותה הביתה כבר בפגישה הראשונה.

    "בסדר, מה כבר יכול לקרות", צחקה לפתע והושיטה לי את ידה (את מה שקיוויתי שיקרה, אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם).

     

    עלינו אל הדירה שלי. מיד עם כניסתנו לדירה המחוממת, הורידה את מעילה טיפני (ההורים שלה עלו מארצות הברית) ונותרה בשמלת תכלת, עם מחשוף מדהים, שהחמיאה לעורה השזוף.

    "בעיקר צחקנו עד עכשיו. אתה חייב לספר לי משהו אישי על עצמך", תבעה ממני לפתע.

    "טוב", עניתי משועשע, "תני לי רק לחשוב על זה קצת..."

    השתתקתי, מחוייך, במשך כדקה.

    "הו, מצאתי מה אני רוצה לספר לך. אני אוהב מוזיקה, בעיקר בלוז ורוקנ'רול. אני מסוגל להקשיב לפינק פלויד שעות. את רוצה משהו באמת אישי? כשהייתי ילד הייתי חנון רציני. כבר מהילדות אני אוהב לקרוא. בעיקר אהבתי לקרוא כשהייתי נער את הספרים של גו...", השתתקתי לפתע.

     

    "לא, אידיוט!!!", צרח קול בראשי, "איך יוצאים מזה עכשיו?! ממש לא מתאים לפגישה ראשונה לספר שאני אוהב לקרוא פורנו!!!"

    היא נעצה בי את המבט הנוקב ביותר שאשה יכולה לנעוץ בגבר והשתררה שתיקה מביכה בחדר. שתי טיפות זיעה ירדו על גבי, בעוד לבי הולם ואני מקווה שאמות בזה הרגע...

    "אתה אוהב לקרוא את הספרים של גואל פין-טוב?!", התלהבה הבחורה כשירד לה האסימון, "וואו, איך אהבתי לקרוא את הגסויות המטונפות שלו!!! כזה מופרע הדמיון שלו, ברמות קשות".

    אז טיפני אוהבת פורנו, רשמתי לעצמי בראש. זו בחורה כלבבי.

    "כן, עד היום יש לי בספרייה עותק ישן של הספר הראשון שלו, 'מה עשו למלכה אלין'. חכי, אני אחפש אותו".

    ידי נשלחה אל בין המדפים, אך אבוי - שוד ושבר!!! לא מצאתי את הספר מעלה האבק. כאילו בלעה אותו האדמה. יומיים לאחר מכן, אם זה מעניין אתכם, גיליתי שהעוזרת זרקה אותו בטעות לזבל - לא מעניין אתכם? טוב, נחזור לסיפור.

    התנצלתי על שאין בידי עותק להראות לה וישבנו קצת בסלון לראות טלוויזיה. אחרי רבע שעה היא התנצלה ואמרה שמחר יש לה בחינות באוניברסיטה, בחוג ללימודי מגדר, אז היא חייבת לקום מוקדם.

    "את כבר הולכת?", הופתעתי.

    "כן... מה אתה חושב", צחקה, "שהסכמתי לעלות אליך לדירה כי אני בחורה מהסוג הזה...?"

    ופתאום התקרבה ובפשטות נשקה ללחיי. אחר כך התקרבה ולחשה באוזני "שיישאר משהו לפעם הבאה" והלכה, מותירה אחריה רק את ריח הבושם שלה שנספג בדירה.

     

    למחרת הרמתי אליה טלפון וקבענו להפגש שנית, הפעם בדירה שלי.

    אין לכם מושג כמה התרגשתי לקראת בואה. עשיתי ספונג'ה בדירה, קניתי נרות כדי להניח על השולחן ובישלתי איזה נזיד שאני יודע להכין פרפקט. לקינוח הזמנתי משלוח מאיזו מסעדה, קרם ברולה משובח.

    "כן?", קמתי ממקומי כאשר נשמע צלצול בדלת.

    "זו טיפני, הגעתי בזמן לפגישה?".

    "זה בסדר, את מאחרת רק בשתי דקות".

    פתחתי את דלת הדירה ושאלתי לשלומה. לאחר שענתה כי שלומה טוב, התיישבתי ליד שולחן האוכל וסימנתי לה לשבת לידי. היא התקרבה שני צעדים אליי ואז עצרה.

    "חכה רגע, אני הבאתי לך מתנה קטנה, לפני שנתחיל לאכול", אמרה (וכמובן שקמתי ממקומי).

    "מה, השגת עבורי מהדורה מחודשת של הספר של גואל פין-טוב?!", הרמתי קולי בהתלהבות, "לא היית צריכה, משוגעת אחת!". חיבקתי אותה חיבוק קצר ואחריו החזקתי את הספר החדש למראה בידיים רועדות. העפתי בה מבט קצר. הפעם באה משום מה בגינס וסוודר צמוד, שהחמיא למידותיה הנאות. שיערה הבלונדיני היה פזור. הנחתי את הספר אצלי בספרייה ופתאום התקרבתי אליה עד שהיינו צמודים מאוד. כנראה שהאוירה החרמנית שהספר השרה החלה להשפיע עליי. קרבתי את שפתיי אל שפתיה המדהימות ואז התנשקנו בלהט.

    חשתי חופשי איתה והיד שלי החלה ללטף את גבה. לאט לאט היד שינתה כיוון והתחלתי ללטף את החזה העצום שלה מעל הסוודר.

    "חמוד...", היא הורידה בעדינות את היד שלי, "אתה מתקדם מהר מדי".

    "חשבתי שאת נמשכת אליי", עניתי בשובבות.

    "האמת?", הניחה טיפני את ידיה מסביב למותניי בחיבוק והתקרבה כך שהרחתי את הבל פיה, "האמת היא שאני נמשכת אליך מאוד. אבל אני רוצה שתחזר אחריי קצת. אין לך התנגדות לזה, נכון?"

    אתם ודאי מבינים עד כמה קדרו פניי, עד כמה התבאסתי.

    אבל אתם טועים ידידיי: הרצון שלה שארצה אותה חזק רק ליבה את חרמנותי והוציא ממני חיוך קטן.

    "בסדר, אני בעד", התרחקתי ממנה מעט, "אני יכול להיות גם ג'נטלמן כשצריך, את תראי..."

     

    ובמשך השבועיים הבאים חיזרתי אחריה כהוגן, עד שיום אחד זה קרה. נכנסתי עם המפתח שהיא נתנה לי לדירה שלה, אבל משום מה לא מצאתי בפנים את טיפני. העפתי מבט בסלון, שהיה מאוד נקי, מצוחצח והיה בו אפילו אגרטל מלא בפרחים. על אחד הקירות היתה תלויה תמונת ילד, שנראה מאוד דומה לה. ודאי אח שלה, חשבתי בלבי.

    "אני בחדר השינה", נשמע קולה הענוג וליטף את אוזני, "אתה מוזמן להכנס..."

    נכנסתי אל תוך חדר השינה שלה, שם כבר חיכתה לי טיפני בכותונת לילה דקיקה, יושבת על מיטתה. הושטתי לה ורד, שקניתי עבורה ומכאן הכל הלך ללא מילים. הושטתי את ידיי והזזתי מעט את הכתפיות בכותונת הלילה שלה, שנפלה על הרצפה.

    גופה העירום, השזוף והמופלא נגלה לעיניי. שדייה העגולים עלו מעט כשהתנשמה לעברי, פותחת את חגורת מכנסיי. הפטמות המזמינות שלה היו בהחלט בגודל המתאים, הכל היה מתאים אצלה, לעזאזל. התחבקנו עירומים במיטתה ובילינו יחדיו את הלילה. היא היתה בעלת עור מושלם, כמו באותם ספרים נועזים מימי נעוריי - וכמו אותן נשים מן הספרים ידעה לתנות אהבים. אולי לא התמסרה אליי בקלות, כמו שהבנתם, אבל כשכבר התמסרה - התמסרה בלב שלם ונתנה את כולה.

     

    בקיצור, היינו זוג בערך חודש, עד שיום אחד קרה המקרה. הייתי לבוש באותו יום במגבת בלבד בחדר האמבטיה שלה, מורח קצף גילוח ריחני על פניי.

    "אתה בא למיטה? אני עירומה לגמרי וצריכה מישהו שיחמם אותי... אתה עסוק מדי, אז שאקרא לשכן?", נשמע קולה מחדר השינה.

    "אני תכף בא, קודם כל אני מתגלח", זרקתי לעברה בעליצות, "את לא רוצה שהזיפים שלי ישרטו אותך, נכון?"

    "אני דווקא רוצה שתשרוט אותי, שתכאיב לי, שתעשה לי דברים סוטים", התלוצצה טיפני (יש להניח).

    האמת היא שאת המשפט האחרון כבר לא שמעתי, כי הייתי מרוכז מדי בבקבוקון תרופות שמצאתי בארון התרופות שלה ועליו כתוב בכתב יד של רופא, "עבור טיפני ברקת".

    "תגידי, קורה לך משהו שלא סיפרת לי?", שאלתי כאשר נכנסתי לבסוף לחדר השינה.

    "לא, על מה אתה מדבר?".

    "מצאתי אצלך בארון כדורים שנשים לוקחות בתור הורמונים", התקרבתי אליה בדאגה, "את חולה? למה לא סיפרת לי?"

    אפילו מתוך החושך בחדר השינה שלה, ראיתי איך החווירה ועורה השזוף כמעט נעשה בהיר תוך כדי אותה דקה, בה שררה דממה מעיקה.

    "לא, אני לא חולה, אבל יש לי משהו לספר לך, אני מציעה שתשב".

    התיישבתי במתח. משהו בחושים שלי צעק שהחדשות שאני הולך לשמוע לא ימצאו חן בעיניי.

    "מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל לא נולדתי עם גוף נשי", רעדה ואורו של פנס רחוב חדר מבעד לתריסים, מאיר חלקים מגופה העירום, "נולדתי זכר מבחינה ביולוגית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני גבר, או רוצה להיות גבר. וכשהגעתי לגיל 18, אחרי תהליך ארוך, עברתי ניתוח לשינוי מין".

    "ו... הילד מהתמונה בסלון, זה את?", לחשתי בתדהמה. איך לא חיברתי את כל הנקודות, איך לא הבנתי...

    "כן, אני כל כך מצטערת שלא סיפרתי לך", היא רכנה לעברי בהתרגשות, "הייתי הבן מהתמונה, אבל דוקטור מנחם בנטוביץ' עשה עבודה מדהימה ונתן לי גוף של אשה. הוא ניתח אותי ואחר כך עברתי במחלקה אחרת במרפאה שלו טיפולי אלקטרוליזה, כדי שאיראה בדיוק כמו שגברים אוהבים. הוא גם המליץ לי על פסיכולוג טוב לקראת הניתוח ובעצם... הוא הפך אותי לאשה שאני היום".

    הרגשתי כיצד השרירים שלי מתאבנים ואז הרגשתי בחילה.

    "ואיך קראו לך פעם, טיפני?!! זה בכלל השם הרשמי שלך?!!", צרחתי עליה, רותח כולי.

    "טיפ, או טיפר, מה זה משנה בכלל?!!?",היא צעקה עליי בחזרה, "הייתי פעם טיפר ברקת, אבל כבר לא!!! כבר לא!!!".

    הרגשתי כעוס, מרומה מהאשה הדמיונית שישבה מולי, אבל התאפקתי והרגעתי את עצמי.

    "תשמעי, אני נורא מצטער", אמרתי בקול שקט, מתלבש במהירות, "היה בינינו משהו מדהים ונראה לי שזה נגמר. אני לא מסוגל להמשיך להיות עם אשה שהיתה פעם גבר. אני מצטער, אני לא בנוי לזה, זה מגעיל אותי".

    "אף פעם לא הייתי גבר", ליטפה טיפני ברקת את פניי, "בפנים תמיד הייתי אשה. זה הכל הגדרות מחורבנות, הכל הגדרות מחורבנות..." היא התחילה לבכות.

    "מצטער נורא", אמרתי בעודי מתרחק ממנה, "אני עדיין אוהב אותך וחושב שאת נפלאה, אבל הזין שלי בשביתה. אני פשוט לא מסוגל".

     

    והלכתי משם. כשחשבתי על זה בדיעבד, תתפלאו אבל כעסתי בעיקר על עצמי, כי גיליתי איזה הומופוב גדול אני. טיפני היתה אשה במלוא מובן המילה, עם גוף של אשה אמיתית לחלוטין, אבל אני לא יכולתי להיות איתה בגלל העבר שלה. זה דחה אותי. וזה לא משנה שדוקטור מנחם בנטוביץ' הוא שבנה אותה להיות האשה שהיא היום, אם רק הייתי מספיק רחב אופקים הייתי מרוויח אהבה אמיתית עם האשה של חיי... אבל אני פשוט לא טיפוס כזה, מסתבר.

     

    חודשיים לאחר מכן, שכבתי במיטתי וקראתי את הספר במהדורה החדשה שקנתה עבורי טיפני. במקרה קצת התעייפתי והאצבעות, שסרבו להשמע לי, דלגו לכריכה האחורית בספר.

    הוכיתי בהלם ותדהמה: במהדורה המחודשת נכתב, "גואל פין-טוב הוא שם העט של דוקטור מנחם בנטוביץ', מנתח פלסטי...".

    הידיעה הזו זעזעה את יישותי עד היסוד.

    חשבתי שהתבגרתי כבר לפני שנים, אבל מסתבר שכמו אז כך היום, אני ממשיך לפנטז על נשים פרי יצירתו של גואל פין-טוב...

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה