אנחנו עסוקים כל החיים בחשבונות. גם כשאנחנו אומרים לעצמינו שלא ומה פתאום, ואני? חשבונות? אני זורמת.. בול שיט..

אנחנו עסוקים בחשבונות מהבוקר ועד הערב ולא תמיד בחשבונות הנכונים.

לדעתו של אבי למשל, אם הייתי מתעסקת קצת יותר בחשבונות הבנק שלי, כולם בסביבה היו הרבה יותר רגועים אבל אני לא.. מה שמכניס את כולם ללחץ ולי משאיר פנאי ומצב רוח לרעות את החשבונות שלי, ולא, אל תטרחו לתקן אותי.. כשאני מתכוונת ל לרעות אני עומדת מאחורי כל אות שאני כותבת.

אז עשיתי ילדה, נפלאה ונהדרת. ובמשך כמעט שנה הייתי איתה בבית והיה נהדר.

כל רגע פנוי ביממה היה מוקדש רק לה ואני, הייתי ממש כמו תחתונית עם כנפיים, קלילה ואוורירית ובעיקר נטולת ייסורי מצפון.

אני ממלאת את חובתי ההורית ביותר ממאה אחוז, כאן לידי גדלה ילדה שכל צרכיה הבסיסיים יותר והבסיסיים פחות מסופקים עוד לפני שהיא מרביצה את הגרפס של הבוקר.

ואז בבוקר אחד טלפון מהבנק שהודיע לי שאלא  אם יש לי תוכניות להחליף את אביה של ביתי באחיינו של רוטשילד, כדאי לי, ומהר לחזור לעבודה.

אז חזרתי, למינימום ההכרחי, חצי משרה, הילדה עדיין נשארה בבית חלק מהשבוע עם אביה, קצת סבתא ואני...

ייסורי המצפון קפצו על המציאה עקפו אותי וישר לקחו משרה מלאה במקביל. אפילו הגדילו ראש והתחילו לעבוד אצלי בתור אופר, כולל לינה וכביסות.

בשלב יחסית די מוקדם ישרתי קו  עם הייסורי.. סיכמנו שהם כאן, ואני מפצה עליהם בכל דרך אפשרית הכוללת, בילויי אקסטרים מהרגע שאני מגיעה הביתה ועד שהעוללה נרדמת, מתנות ממתנות שונות, התעלמות מוחלטת מכל דבר אחר חוץ ממנה, הכל כדי לפצות על הייסורי וכל זה, כשאני עובדת בסך הכל בחצי משרה, ונמצאת שלושה ימים בבית.

ביום בו הבנו שהילדה הגיעה לפרקה ורצוי ואף ראוי להכניס אותה למסגרת כלשהיא כדי שתבלה עם יצורים בני גילה, גילינו כי עלות הגן שלה, תעלה כמו תואר אקדמאי במכללת המכללות ואין ברירה ומנוס אלא לעבוד עוד ועוד את אלוהי הכסף כדי להכניס ילדה אחת מה זה קטנה לגן הכי מהמם שיש כדי שחודשיים אחרי זה הגננת תתחיל לריב עם מנהל הגן, תנטוש את הילדים לטובת טיול בחו"ל, ושפע גננות וסייעות יכנסו  ויצאו מחייהם של הילדים בקצב המטבוליזם של תחנת הרכבת תל אביב סבידור. ועל כל זה אני משלמת בעבודה במשרה מלאה, שעות מרובות ועוד כמה שעות נסיעות, כך שבסוף היום, אני רואה את היורשת, שלוש שעות גג, עד שהיא עוצמת עיניים.

ייסורי המצפון שלי  קפצו על ההזדמנות ומיד נפתח "פסטיבל בירה וייסורי מצפון למרחקים ארוכים".

אני הרגשתי האמא הכי רעה בעולם, אמא טאליבן ועל כל יסור של מצפון יישר חיפשתי פיצוי..

שטויות במיץ תפוזים ( עגבניות יוצא היום מאוד יקר ),  אמרו כבר לפני שלישיה מוצלחת במיוחד,"ילד זה לא תמונה, ילד זה לא דיש וושר, ילד זה לא חוט מאריך".

בדקתי, הם צודקים!

והחיים ממשיכים, ההורים נפרדים, אבא נוסע רחוק יותר ורואה אותה פחות, אמא עובדת יותר קשה ומאוד עסוקה, ואז אמא מחליטה להתחיל ללמוד ופעמים בשבוע נוסעת למרכז ונוטשת את הנסיכה הגמדית  פעמיים בשבוע אצל סבא וסבתא..

ייסורי המצפון חוגגים, החשבון שלי עם עצמי בהחלט עובר ושב עובר ושב..

אני מנסה להסביר גם לה.

אמא לומדת כדי להתקדם.

בהתחלה יהיה לנו יותר קשה, קצת לחוץ, אח"כ זה יסתדר, אח"כ יהיה טוב יותר

ואז אני מתחילה לרעות את החשבונות שלי, הם איתי באחו, רועים בירוק ירוק, ייסורי ההזנחה, ייסורי ההתקדמות, ייסורי הפרנסה וייסורי וייסורי וייסורי..

איוב לא היה היחיד.. יש פה עוד מיוסרת אחת שמנסה כל הזמן למצוא את דרך המלך ולצעוד עליה מעדנות ובמקום, צועדת בייסורים דוח אל תוך הוויה דה לה רוזה של הקדושים המעונים.

אלוהים שחרריני מייסורי המצפון.

תן לי להאמין שהילדה שלי יודעת שאני עושה כל הזמן את הכי טוב שאני יכולה, רק בשבילה, אז מה אם אני גם נהנית על הדרך?

איפה כתוב שצריך לסבול?