"חכמת הדיקדוק"

ש. ליזרוביץ

"מוטב יעשו צאצאיהם המודרנים של ה"משכילים" לו ישימו מראה מול עצמם"

"נערווים", היא התרגום המקובל ל"עצבים". אך משמעות רבה לה. זו היא המילה המגדירה אדם שסובל מכפיתיות כזו או אחרת, ומאידך זו גם המילה הנהגת במן זלזול, כלפי מי שמדקדק במצווה כזו או אחרת.
מילה נוספת, המושמעת בכוונות שונות, היא ה"פרומער" שמשמעותה המילולית היא "דתי", אך היא משמשת לעיתים כמילת הערכה למי שמדקדק במצוות, ואילו אצל אחרים, כביטוי מזלזל למי שעסוק בעיקר בדקדוקי דת, שבעיני המזלזל מיותרים או מגוחכים.
וכך אנחנו מוצאים את המזלזלים למיניהם, שאינם חלילה וחס פורקי עול, להפך, לשיטתם הם הם שומרי הדת. נאורים, יצירתיים, מקוריים ובעיקר יודעים להעביר ביקורת על אלה שלטעמם מדקדקים יותר מידי.
צורת הזלזול אינה המצאה פרטית שלהם. היו אלו המשכילים לדורותיהם שחיברו ספרי משלים ובדיחות עמוסי לעג וצחוק, על רבנים ומשמשיהם תלמידי חכמים ורבניהם, שוחטים וחזנים וכל מי שקשור בדרך זו או אחרת לדת. אוצרות של בדיחות, הלצות וחיצי לעג נשלחו מפיהם ומפי כתבם של אותם פורקי עול, כאשר רבים מהם היו עטויי זקן ובגדי שיראין, רק קצת יותר נבונים ומשכילים, לטעמם.
הזלזול לובש ופושט לו צורות שונות בכל דור ודור. אך תמיד יש את המבקרים הנאורים, שיש להם הרבה מאד מה להגיד, על הגדרים והסייגים, על מדקדקי המצוות, אם זה בהידור הלולב והאתרוג, ואם בגדרי צניעות או הידור שבקדושה. מושגים קדושים נהפכים בפיהם למשהו שאפשר לצחוק עליו, והם, הם החכמים הגדולים, מבינים טוב יותר.
היום יש להם כלים רבים, כתובים, משודרים ובימות ציבור למיניהם. "חשוב לבקר" הם אומרים, מטילים רפש ובוץ בכל היקר והקדוש לנו ומשמשים בכלי שתמיד הצליח להפיל חללים. הלא הוא הצחוק, הלעג והליצנות. סוף סוף הם מבינים טוב מכולם, מה שצריך לעשות ומה שלא, ושהרבנים למיניהם עם הוועדות שלהם, לא יבלבלו להם את המוח! (עפ"ל)
רק שכמה מוזר, מבדיקה שטחית עולה, שהנרוים אינם זרים לאיש, גם ה"פרומקייט" אינו משתייך דוקא לחרדים לדבר מצווה, מסתבר שכל אחד יש לו הידורים משלו, והקפדות מדוקדוקת, שעליהם הוא לא מוכן לוותר בשום מחיר. כן, זה כולל את כל אותם מבקרים יפי נפש, שמצאו את האפשרות לחבוט בלומדי התורה ובחכמיה, במיליהם לשונם ועיתוניהם.
יש מי שמדקדק קלה כבחמורה על התפריט, התבלינים והמינון המדוייק של מה שעולה על שולחנו, אוי אם לא יהיו אלו מהמהודרים ביותר מבחינת טעם ומראה, האחר מסתובב ימים שלמים בכדי למצוא את החליפה והבגד המתאים בדיוק לדמיונותיו, יש מי שאחוז נערווים בבחירת הכורסא הסלונית, הצבע סוג העור ורמת הגימור, ומשנהו טרוד בחיפוש אחר גוף תאורה אולטימטיבי ויוקרתי, שיעניק מראה חדשני ומהודר לטרקלינו המושקע. שלא לדבר על אותם שעסוקים שלושה חודשים בתיכנון מפורט של חופשת הקיץ, או זו של החורף, כמות הארוחות, גודל הבריכה, ורמת ה"אומנים" שישעשעו את נפשו העייפה, עם ארטיק חופשי חופשי וסעודת חצות ללא תוספת מחיר.
מסתבר שאין אדם ללא נערווים, אין אדם ללא פרומקייט, כל אחד נותן את תשומת הלב למה שחשוב לו באמת. לעיתים החיפושים אחרי הבלי העולם, בדברים מטופשים ממש, שבלים במהרה, ומשקיעים את כל המרץ והזמן. בעוד שמנגד הם בזים ומזלזלים בכל הקפדה ודקדוק הקשור לדבר מצווה והידוריה. אינם שמים לב לגיחוך שבהתנהגותם.
כל אחד מהדר במה שחשוב לו, במה שאכפת לו, במה שהוא מבין שזה תמצית חייו ותכליתו. בשבת קודש נקרא על תרומת זהב כסף ונחושת, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. כל אחד, נותן את זמנו, מרצו, כוחותיו, כספו ועצביו, למה שיקר וחשוב לו. שם הוא מדקדק ובודק שבע פעמים, שהדבר יהיה בצורה הטובה ביותר והמושלמת. או כמו שאמר פעם איש חכם, אמור לי מה הם הנערווים שלך, ואומר לך מי אתה באמת.




"המאבק באש המשתוללת" י. ויין

"כאשר בוערת אש, הדרך הנכונה והראויה היא לחזק את בדקי הבית"



תחילת השבוע האחרון, סימנה לעיני הכל, את פתיחתו של עידן אי ודאות טוטאלי. ריקושטים שעפו מההפיכה בתוניסיה, פגעו את פגיעתם בענק המצרי השוכן בגבולנו, בלי להתחשב בתחזיותיו של האלוף כוכבי מחיל המודיעין. ככר "תחריר" שבקהיר, הוצפה מפגינים, כשלעומתם עומדים טנקים ומעליהם טסים מטוסי אף 16.
בשעות אחה"צ של יום א', מוברק כבר היה מחוק בפי שדרני ופרשני העיתונות העולמית. רוב ידידיו ממנהיגי העולם המערבי כולל אובמה, התכחשו לו בפומבי והמליצו לו לפנות את מקומו. שעתיים מאוחר יותר, התברר, שהפגנות ההמונים דועכות; שכוחות הביטחון המצריים נוקטים באסטרטגיה זהירה ועדיין שולטים היטב במצב; ולעת עתה אין סימנים להתפוררות חבורת מובארק, למעט בריחתם של כמה אלפי אסירים, מסוכנים ככל שיהיו.
ביום ב' ציפה כל העולם ל"הפגנת המיליון" וסופו שהתבדה. לא נתפלא אם גם לאחר מכן לא התפתחו הדברים והעניין ידעך, אם כי כל האפשרויות פתוחות. עם זאת, אין להגזים בהשפעתה של כזו הפגנה גם אם תהיה לבסוף. בל נשכח, שבמדינת ישראל של שנות השמונים, היה צורך ב"400,000" מפגינים, לשם הדחת שר הביטחון שרון. אם נכפיל מספר זה בשיעור גודל האוכלוסייה המצרית בהשוואה לזו שבמדינת ישראל וניקח בחשבון ששם מדובר בנשיא אוטוריטארי, נמצא, שלשם הדחתו צריך כעשרה מיליון מפגינים...
אכן גם אם לבסוף תקום ותהיה הפיכה במצרים וגם אם לא, ברור שאחרי מאורעות השבוע, העולם כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. אם מובארק ימשיך וייכון על כסאו כמקדם, השאלה שתצוץ היא, איך ינהג כלפי כל העולם המערבי שהפנה לו עורף בשעת מבחן ומה תהיינה ההשלכות של תגובתו על מדינת ישראל. מאידך, אם ככלות הכל יודח מובארק, קשה לדעת מה יבוא תחתיו. ייתכן שיימצא מישהו בצמרת המצרית כיום, שייטה את ליבו לשמור על המסגרת השלטונית הנוכחית, עם כמה תיקונים שיפיסו את דעת ההמון. מאידך, יתכן שזעמם של תושבי מצרים יוביל להריסת עצם השלטון. במקרה כזה הנתונים מראים, שהגוף היחידי המאורגן שיוכל למלא חלל שלטוני, הוא תנועת "האחים המוסלמים", על סכנותיה הפונדמנטליסטיות המובנות מאליהן.
יתכן גם, שפיצוץ אצל הענק המצרי, יגרור אחריו תהפוכה כללית בקרב כל העמים הישמעאליים הרוחשים סביבנו, כמו ירדן, סוריה וערב הסעודית. עלייתם של גופים אסלאמיים במגוון הארצות האלו, אמנם אינה חייבת לסמן התקפה מיידית וישירה על מדינת ישראל הי"ו. זאת משום שהגורמים לעימותים פנימיים בין חלקיו השבטיים של האיסלם, חזקים פי כמה, אפילו מאיבתם הקולקטיבית ליהודים ולמערב. אך כפי שמקובלנו מרבותינו, כל מצב של התעוררות מהפכנית, ודאי בקרב אומות בעלות פוטנציאל רצחני כה פרוע, הוא בגדר סכנה מוחשית לאותו שה המצוי בין שבעים הזאבים הללו.

על כל זאת יש לציין, שכאשר באים בטענות לאביב כוכבי בגלל שלא חזה את היקף המאורעות המהפכניים במצרים, יש לקחת בחשבון, שקרוב לחצי שנה הייתה לו הערכה מוצקה הרבה יותר באשר לנתון שמרוב בהירותו אינו נכנס לגדר תחזית מודיעינית. הכוונה היא לזהותו של הרמטכ"ל הבא, שאחרי הכל עתיד לשמש כמפקדו הישיר של כוכבי. כיום מתברר, שלא רק שתחזית זאת התבדתה, אלא שעוד יותר מכך קשה לדעת, מי ייבחר תחת גלנט ואם מינויו של האחרון יעבור את ועדת "טירקל", מבקר המדינה, היועה"מ לממשלה, התנועה לאיכות השלטון, הירוקים ובג"ץ.
ככה זה, כל מדינה עם המהפכות שלה...
כללו של דבר, נמצא, שכיום יותר מתמיד, ניתן להצביע על אפסותם של כל דרכי ההשתדלות חסרות האמונה ועל פחיתותם של אלו, המדברים גבוהה גבוהה על כוחם ועוצם ידם, שהישגם הפרודוקטיבי המוכח היחידי - מתבטא בהשחתה פנימית הדדית.


"חמלה, אהדה, ומה שביניהם" ל. מאיר

"'תינוק שנשבה' - ראוי לחמלה, אך אהדתנו אינה נתונה לו."

"אדון קרלמר? אינני זוכר אדם כזה!" השיב עו"ד סם למזכירתו, שהודיעה כי אדם בשם זה ממתין על קו הטלפון. "לטענתו, אתה בודאי מכיר אותו. ייצגת אותו בעבר והצלת את חייו!" שבה המזכירה לאחר דקותיים, אולם עו"ד סם לא הצליח להיזכר. "בודאי מדובר בטרדן... בקשי ממנו להשאיר הודעה, ואמרי שאני עסוק כרגע!" הורה, ונותר מהורהר. משום מה, צילצל השם בפאתי זכרונו.
ואז, ברגע אחד, לפתע, היכה בו ברק ההארה. אדון קרלמר... אמנם חלפו שלושים שנה מאז, אך מקרה שכזה לא ניתן לשכוח... מדובר באדם אומלל, לוקה בנפשו, שהואשם, ובצדק, בשורה ארוכה של מעשי-פשע מהחמורים ביותר. את המעשים עצמם, לא ניתן היה להכחיש. ההוכחות שבידי התביעה היו מוצקות ביותר. זיכוי בנסיבות הענין - נראה בלתי אפשרי, אולם הוא, באותם ימים עו"ד צעיר וחסר ניסיון, עשה את הבלתי-יאומן. הוא טען לחוסר שפיות, ובהסתמך על חוות דעתם של מומחים מהשורה הראשונה, שכנע את חבר-המושבעים, כי מרשו לא היה אחראי למעשיו בעת שבוצעו הפשעים.
עו"ד סם הסתער על מכשיר הטלפון והזעיק את המזכירה אל חדרו. "אדון קרלמר הזה, השאיר הודעה?" שאל, והמזכירה השיבה לקונית: "כן. הוא ביקש להודיע, שהוא עורך אירוע חברתי בעוד שבועיים, וישמח לראותך בין ידידיו".
"ידיד? לא הייתי מגדיר אותו כידיד... אמנם מדובר ביצור אומלל, אולי אינו אשם במעשיו, אבל כידיד, הייתי בוחר באדם מהוגן יותר! אם יתקשר שוב, מסרי כי לא אוכל להשתתף באירוע בשל התחייבויות קודמות!" סיכם עו"ד סם, ונותר על מקומו מהורהר.

לפני מעט יותר משבוע, כאב עם ישראל את פטירת רעייתו של מי שנשא במרוצת השנים בתפקידים ציבוריים שונים.
לא היכרתי אישית את הגברת, אולם מתוך שורת ההספדים שספדו לה אותם המתיימרים להיות דוברינו, בעל-פה ובכתב - מצטיירת דמות בעלת זיקה ליהדות, מידות טובות ונאצלות, נדיבות לב, ועוד כמה מעלות של אמת.
למרות זאת, אותם הספדים נוטפי-הערצה, אשר יצרו את הרושם כביכול מדובר ב'אשת-חבר' במלוא מובן המילה, אשת-חיל עטרת בעלה, עוררו בליבי מחשבות נוגות. משום שאמנם אין הקב"ה מקפח שכר בריה, אולם בין שלל מעלותיה של הנפטרת, לא שמעתי על שמירת ההלכה, ודאי לא על שמירת שבת בדקדוק.
לא לנו לדון ולשפוט, בהחלט יתכן שמדובר בתינוקת-שנשבתה, בהחלט יתכן שבשל נסיבות-חיים כאלו ואחרות היא לא תתבע על מעשיה בעמדה בפני בית-דין-של-מעלה, אולם לכל היותר, מדובר בזיכוי בשל 'חוסר-שפיות'... לכל היותר יוכח, כי לא היתה אחראית למעשיה... טענה זו, יכולה לעורר חמלה. היא יכולה אפילו להביא לזיכוי. אבל אהדה והערצה, בשום אופן אין בה כדי לעורר!
אדגיש שוב: אין אנו יכולים לדעת, אם מצבה של הגברת בעמדה למשפט, בהתחשב בנסיבות חייה, לא היה טוב עשרת-מונים ממצבנו אנו. הלא גם בקופתנו לא חסרים עוונות, מהם חמורים שבחמורות, והתנצלות אין... אולם אותו הספד, בו לא התרשלו דוברינו, מהווה בעיה כשלעצמו. אף אם סבור אי-מי כי צריכים היו הדברים להאמר, מן הראוי היה להביא בחשבון את השפעתם, שעשויה להיות מסוכנת.
שכן אם לפני עשרות שנים בודדות, נחשב 'מחלל-שבת' למוקצה מחמת מיאוס, ואיש לא העלה בדעתו להתקרב אליו יותר מההכרח הגמור - הנה חלפו שנים, ורגשותינו קהו. אנחנו יכולים כבר לפגוש יהודי גלוי-ראש בתור לרופא, במכולת או במוסך, ולהרהר: "איזה אדם נפלא!".
נפלא??? הוא הרי מחלל-שבת! הוא הרי פוגע בכל הקדוש והיקר! את זאת, אנו מעדיפים לשכוח. השקפת-עולם זרה חילחלה אל ליבנו, ועל-פיה יש מקום להעריך את האדם באשר הוא 'אדם', תוך התעלמות ממדרגתו הרוחנית.
ואלו, למרבה הכאב, ניצני ההתבוללות שלנו. של היראים ושלמים. לא התבוללות בין האומות, אלא התבוללות מסוכנת שבעתיים: התבוללות בין אחים! כאשר זה המצב, מה פלא בכך שהשפעתו של הרחוב חודרת אל תוך מחנינו? מה פלא שצורות לבוש, מטבעות-לשון, ואף תפיסות-עולם מעוותות - עוברות מהתם להכא?
המצב מדאיג, אך עדיין לא מאוחר. עדיין ניתן לשקם את חומות המגן שהבדילו מעולם בינינו ובין אותם שהשקפתם רחוקה מרחק שנות-אור מההשקפה התורנית הצרופה, להציב את הגבולות על מכונם, ולבלום את ההתדרדרות בעודה באיבה!



"מסקנותיו המאוזנות של מודיעין תרחישי" מ. שוטלנד

"למי שמתיימר לחזות את היקף המאורעות במצרים, אין הערכה מוצקה אפילו באשר לזהותו של הרמטכ"ל הבא"


המגיד מדובנא נשא את משלו על שריפה גדולה שפרצה בעיירה קטנה ורחוקה. זמן רב ארך עד שנראו באופק כוחות הכיבוי. האש כבר הספיקה בינתיים לכלות בית אחר בית, ולתושביה המסכנים של אותה עיירה לא נותר אלא להביט בעיניים דומעות בבתיהם הנעלמים בזה אחר זה בלהבות האש הבוערת.
משהגיעו סוף סוף רכבי הכיבוי, הופתעו התושבים כי במקום להתיז מים על מקום האש, בחרו הם דווקא בבתים שעדיין נותרו שלמים. סבלנותם פקעה והם החלו לזעוק לעברם ולבקש מהם שיעשו את הדבר המתבקש. קרי, להתיז על הבתים הבוערים כדי שאולי יצליחו להותיר משהו מכל רכושם הרב. לאחר שסיימו את מלאכתם בהצלחה ניאותו הכבאים להסביר את פשר מעשיהם. "הביטו בבקשה. כשהגענו לכאן הבחנו כי מצבם של הבתים הבוערים כבר חסר תקנה. הבנו שגם אם נשתמש בכל המשאבים העומדים לרשותנו ונתיז מים מבוקר ועד ערב לא נוכל להצילם, האש כבר הייתה חזקה דיה מכדי שנוכל להציל משהו ממנה. בשל כך קבלנו החלטה חשובה, להציל לפחות את אלו שנותרו לפלטה. העדפנו למלאות את הבתים השלמים במים רבים כדי למנוע מן האש לשורפם. כאשר תגיע אליהם האש היא תכבה במהירות".

אם נעלעל קמעה בעיתונות החרדית לדורותיה, נעיין בהוואי החיים התורני ובמאמרי ההשקפה המלווים עיתון חרדי מאז הקמתו, נבחין כי מאז ומקדם ידעה היהדות הנאמנה מאבקים רבים לשמירת צביונו ומעמדו של כרם בית ישראל לבל ישלטו בו ידי זרים. מערכות רבות וקשות תחת הנחיתם והכוונתם של רבותינו גדולי ישראל זצוק"ל ויבלחט"א מלוות אותנו עד ימינו אנו. בכל פעם היצה"ר לובש פנים חדשות ובניסיונות חדשים ועכשוויים, בתחבולות ובתכסיסים מנסה הוא לערער את חומות הדת. ובסייעתא דשמיא, היהדות הנאמנה אמונה על נטירת הכרמים וביצור גדרי הדת וההלכה.
מערכת הסברה מפותחת ומסועפת מתנהלת על גבי העיתונות החרדית – חוד ההסברה התורתית. וכאן הבן שואל: מדוע יש להשקיע כל כך הרבה אנרגיות ומשאבים בהסברת השקפה נכונה לציבור הקוראים הנאמן. האם אותנו צריכים לשכנע?! האם אנחנו הכתובת הנכונה לכל אותם מאבקים שלכאורה לא אלינו מיועדים?
לו היינו יודעים כי בין קוראי העיתון נמנים גם אנשים רבים מציבורים אחרים המבקשים לדעת ולהקשיב, ניתן היה להבין את ההשקעה המרובה. אך בכדי שאנשים שאליהם מיועדת החזית יקראו את הדברים, יש לפנות למקורות אחרים. שמא עדיף לפרסם את "קריאות הקודש", ה"מחאות הנמרצות" וה"אזהרות אל תגעו במשיחי" ועוד כהנה וכהנה בעיתונות הכללית, אותה קוראים אנשים הזקוקים להתעשת ולשוב מדרכם הרעה? או שמא מעל גבי לוחות המודעות ועמודי הפרסום בחוצות הערים החילוניות, האם אין זה מתפקידה של העיתונות החרדית לעסוק ביתר שאת בנושאים פנים חרדיים, ישיבתיים וקהילתיים ולהתעלם מן ההוויות הפוקדות את העולם דבר יום ביומו?
אך כפי שנתבאר במשלו של המגיד מדובנא, כאשר האש בוערת והסכנה כבר קיימת ומחכה להפיל חללים, הדרך הנכונה והראויה לעצור את האש היא לחזק את בדקי הבית שעדיין לא נפגעו מהלהבה הרותחת. להתייחס ולמגן את אותם מקומות שמורים ובצורים שהנזקים והסכנות טרם התקרבו אליהם. לדאוג לכך שאם חלילה תתקרב הסכנה, יהיו החומות גבוהות ובצורות היטב שיוכלו למנוע את הסחף, לעצור את הסופה המשתוללת והמאיימת, ולמנוע ממנה לחדור אל העולם שבתוך הגטו הסגור והשמור. רק אם נחזק את עצמנו עוד ועוד, נמלא את מעוזנו מים חיים, נוכל בס"ד לגבור ולנצח את היצר ואת מערומיו, לגלות מבעוד מועד את הסכנות האורבות לפתחנו יום אחר יום, לראות בנינו ובנותינו ממשיכים את המורשת המפוארת, המסורה לנו מדור דור.