מקור נאמן  אריה זיסמן

פרשת ביטול המינוי של יואב גלנט לרמטכ"ל, מהווה עוד הוכחה לניצחון "שלטון התקשורת והמשפטנים" על הרשות המבצעת - הממשלה. סכסוך השכנים במושב עמיקם, שהגיע לתקשורת, הוא שהכריע לבסוף את הקרב על הרמטכ"לות. העיתונות החוקרת נברה בפרשה, בעקבות זאת הוגשה עתירה לבג"צ, נעשתה פנייה למבקר המדינה, ומכאן סוכל המינוי. העיתונות שוב השפיעה על המהלכים. שוב הוכח מי השולטים האמיתיים על המינויים במדינה, ובעצם על הכל. השופט בדימוס יעקב טירקל אמר את הדברים בצורה ברורה: "גלנט הודח בגלל השתלחות תקשורתית". המפסיד הגדול הוא (כמו תמיד), אהוד ברק. המועמד שלו הודח עוד בטרם מונה, וכולם מטיחים בו את האשמה, מדוע אינו מאפשר לגבי אשכנזי להמשיך בתפקידו עד מינוי הרמטכ"ל הקבוע. גם למהומות במצרים יש קשר לפרשת הרמטכ"ל, וכרגיל יש גם קונספירציות....

"גלאט גלנט"

"כרוניקה של מינוי מבוטל: כיצד התגלגלה פרשת הקרקעות של גלנט?"


לא קל היה למערכת המשפטית ובעיקר ליועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, לקבל את ההחלטה על ביטול מינוי גלנט. התקשורת אמנם הסתערה בשמחה עם מקלדות שלופות (פירוט בהמשך), אבל בצמרת המשפטית באמת התלבטו קשות. ההקפדה היתה על כל מילה ואות בהודעת היועץ המשפטי. אם רק היה יכול, היה וינשטיין נוקט כמו בימיו כסנגור ומכשיר את המינוי. אבל מבקר המדינה לא הותיר לו ברירה. המשפט הציבורי הכריע.

וכך ביום שלישי, עשר דקות לפני השעה שמונה, יצאה הודעה רשמית מלשכת שר הביטחון: "ראה"מ בנימין נתניהו החליט שלא למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל, לא נותרה ברירה אלא להתניע מחדש את הליך בחירת המפקד הבא של צה"ל".

ההודעה הזו סיימה את הפרשה שטלטלה (ועוד תטלטל) את הצבא. לאחר חודשים ארוכים מורטי עצבים לצמרת הצבאית, התברר כי צה"ל ישאר ללא רמטכ"ל נבחר, בעוד שבוע וחצי (פחות יום), כאשר הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי יפרוש וישתחרר.

השבוע הנוכחי היה מלא באירועים, דיונים, הערכות וספקולציות, והוא זה שהכריע לבסוף את ביטול המינוי. זה החל ביום שני בשעה 12 בצהרים במשרד המשפטים בירושלים. באחד האולמות התכנס הפורום שאמור היה לקבוע האם המינוי של גלנט יוכשר או יסוכל.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, פינה את כל סדר יומו לצורך הכרעת העניין. הוא התישב לצד השולחן יחד עם פרקליט המדינה משה לדור, המשנים לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי ואנשי מחלקת הבג"צים, המייצגים את המדינה בעתירה נגד מינויו של גלנט.

הפורום הנרחב החל בדיון ממושך. על השולחן היתה מונחת חוות הדעת של מבקר המדינה. הנוכחים התבקשו לחוות את דעתם, האם המינוי יעמוד במבחן בג"ץ. במקביל בחנו המשפטנים את המפות של "מצודת גלנט" במושב עמיקם. לצורך כך נפגשו קודם עם פקידים במנהל מקרקעי ישראל וברשויות התכנון. הדיון המרכזי היה סביב השאלה: האם התצהיר הכוזב שהגיש גלנט לבית המשפט, וכן השקר ששיגר במכתב למינהל, היו בעניינים מהותיים, או מדובר בפרטים שוליים.

הדיון הסתיים שעתיים לפני חצות הלילה עם הכרעה של היועץ וינשטיין, שהודיע לנתניהו ולברק שיש בעיה במינוי. עם זאת וינשטיין לא פסק חד משמעית שהוא לא יגן בבג"צ על גלנט. "הכדור עובר אליכם", אמר להם וינשטיין. "עליכם להחליט האם בכוונתכם לבטל את המינוי, או לבקש מוועדת טירקל לדון בו שוב".

בד בבד החליט וינשטיין שלא לפרסם את החלטתו לפני סגירת העיתונים ביום שני בלילה, מתוך תקווה שאולי גלנט יבין את שצפוי ויודיע בעצמו כי הוא מוותר על המינוי. עד כאן עלילות יום שני. יום שלישי למחרת היה הרבה יותר סוער.

"מינוי ערכי"

"מה היה נוסח ההודעה הסופי שהעבירו נתניהו וברק ליואב גלנט?"

השבוע היה המועד הסופי לסגירת סיפור הרמטכ"ל. ההחלטה אמורה היתה לקבוע סופית: המינוי יוכשר, או יבוטל. גם היועץ המשפטי ידע שהגיע זמן ההכרעה. את יום שלישי השבוע הקדיש לניסוח ההחלטה. הוא ידע היטב שכל מילה קובעת ולכל הבהרה שיוציא תהיה פרשנות נרחבת בתקשורת. הסיפור של גלנט חצה מזמן את התחום המשפטי והפך לתקשורתי.

בפרקליטות הסתפקו האם צריך להביע עמדה הנחשבת ל"ערכית" כי המינוי אינו ראוי, או שאין להכנס לסוגיה הזו. גם בסוגיה המשפטית לא היה ברור, האם לנקוט בנוסח חד וברור נגד המינוי, או להסתפק בניסוח כללי ביותר, לפיו יש צורך להעיר את העניין לדיון מחודש בוועדת טירקל, כדי שהיא תבחן את המינוי לאור הממצאים החדשים של מבקר המדינה.

דיון נוסף נערך בין הלשכות של וינשטיין, נתניהו וברק, כדי לבדוק מי ישמש כרמטכ"ל עד שייבחר הרמטכ"ל הבא. האם החוק מחייב להאריך את כהונתו של גבי אשכנזי או שניתן למנות רמטכ"ל זמני, כפי שברק ביקש. שר הביטחון לחץ ולחץ שלא לפסול את גלנט. הוא חשב שניתן בכל זאת להכשיר מחדש את המינוי בממשלה. במקביל חשבו גם בכירים בצבא, כי וינשטין לא יוכל שלא לייצג את גלנט בבג"צ.

השעות חלפו וביום שני בשעה 6 בערב העביר היועץ המשפטי הודעה לבג"צ, לאחר שהתבקש להגיב על העתירה שהגישה "התנועה הירוקה" נגד המלצת ועדת טירקל והחלטת הממשלה בעקבותיה, למנות את גלנט לרמטכ"ל. ההודעה של וינשטיין היתה דרמטית. "הגעתי למסקנה כי הנתונים הקיימים באשר להתנהלותו של האלוף גלנט מעלים קשיים משפטיים משמעותיים באשר לסבירות ההחלטה למנותו כרמטכ"ל". בנוסף הצהיר גלנט כי הוא סבור "כי ספק אם ראוי מבחינה ערכית להותיר בעינה את ההחלטה בדבר המינוי".

הודעת היועץ הגיעה מיד לתקשורת, אלא שבאותה עת הוסבר כי היא אינה סוגרת כליל את הסיכויים על מינויו של גלנט להתמנות לרמטכ"ל. ההודעה לא קבעה באופן מוחלט כי המינוי לוקה בחוסר סבירות קיצוני. רק הודעה כזו היתה סותמת את הגולל על גלנט. ואכן בסביבתו של הרמטכ"ל המיועד החלו לחוש כי המינוי קרוב. "אין לגלנט כוונה לוותר", הצהירו.

גם ברק שיגר הודעה לתקשורת כי הוא לא נסוג בו מהמינוי, והביע תמיכה גורפת בגלנט. ההודעה של ברק היתה כי מדובר "באיש המתאים ביותר לפקד על צה"ל בעת הזאת, בלוחם עז נפש, מפקד מהטובים שהיו לצה"ל ואיש שרבים בעם ישראל חייבים לו רבות". ברק המשיך ואמר: "אני חלוק על עמדת היועץ המשפטי, אך מכבד אותה". המשמעות: ברק ממשיך להלחם עבור גלנט.

זמן קצר לאחר פרסום הודעת ברק, החלו מגעים בינו לנתניהו, במהלכם התקבלה ההחלטה: אין מנוס אלא לבטל את הבחירה בגלנט. השניים התקשרו לרמטכ"ל המיועד, הביעו את הערכתם אליו ואמרו: "אין לנו ברירה. עכשיו זה סופי".

"איבה בצבא"

"המשבר החריף עם ברק מנע את המשך כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל"

בכל צבא מתוקן בעולם, אם היה נוצר משבר כמו זה שארע עם גלנט, היה קורא שר הביטחון המכהן, לרמטכ"ל שלו ומבקש ממנו להשאר בתפקיד עד שיבחר המחליף. אולם במערכת היחסים שנוצרה בין ברק לאשכנזי לא היה שום סיכוי שכך יקרה. היה ברור לכולם שאשכנזי לא ישאר ולו יום אחד מעבר לתקופת כהונתו.

אשכנזי עצמו ידע את זה ומיהר לרכוש כרטיסי טיסה לאיים הקריביים לצורך חופשה, כמה ימים לאחר שיחרורו. ברק מצידו אמר לסובביו (בקולו הצרוד), "גבי לא צריך לבטל את הכרטיסים לקריביים"..

האיבה בין השניים היא שמעמידה את כל הצבא על הרגליים. מבחינת ברק המבצע הכי חשוב לו כרגע זה מבצע: "רק לא גבי". לצורך כך הוא מוכן למנות את האלוף יאיר נווה לממלא מקום זמני של הרמטכ"ל, אף שלא עבר חפיפה מסודרת עם אשכנזי, ואף שכבר לא היה בצבא זה שלוש שנים.

גורמי ביטחון בכירים שהביעו תרעומת על ההחלטה, ציינו כי פרשת "מסמך הרפז" היא זו שהביאה בסופו של דבר, לכך שברק לא ביקש מהרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי להישאר בתפקידו, עד למינוי מחליף קבוע.

לדברי אותם גורמים, פרשת הרפז הביאה לסדק קשה ביחסים שבין אשכנזי לברק וגרמה למשבר אמון בין הרמטכ"ל לשר הביטחון. "במצב הדברים שנוצר ובעיקר במצב הביטחוני המעורער, יש צורך ביחסים טובים וברמת אמון גבוהה בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון. על כן הוחלט שלא להשאיר את אשכנזי בתפקידו".

אולם ההחלטה הזו מעוררת כאמור תרעומת בצבא. גורמים בצה"ל אמרו כי ברק היה צריך להתעלם מכל המשקעים עם אשכנזי, ולהשאיר אותו בתפקיד, עד למינוי מחליף קבוע. לדבריהם, היה ברור שברק לא ייתן לאשכנזי להישאר בתפקידו מעבר לכהונה שהוקצבה לו, אולם במצב הנוכחי שנוצר, שהוא מצב חריג ביותר, היה מקום להאריך את הכהונה במקצת ולא ליצור מצב שלא הייתה דוגמתו.

הכדור מופנה לנתניהו, ויש הטוענים כי הוא היה צריך לקרוא לברק לשיחה ולכפות עליו להאריך את כהונתו של אשכנזי עד מינוי רמטכ"ל קבוע. אולם בסביבת נתניהו דוחים את הטענה הזו, ואומרים כי ברק ואשכנזי נמצאים בנתק מוחלט עד כדי פגיעה בבטחון המדינה. הנתק הזה החריף עוד יותר מאז בחירתו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, ומאז שניהם - ברק ואשכנזי, לא משתפים פעולה בשום דבר.

אין בינהם אפילו הסכמה על סוג השתיה (קפה או תה), בפורומים המשותפים בהם הם נאלצים ליטול חלק... אם ברק היה יכול, הוא היה מדיח את אשכנזי כבר מזמן, אבל זה כבר היה יותר מידי מבחינתו, ולכן ברק ספר את הימים עד סיום תקופת כהונתו, כדי שיוכל לראותו עולה על המטוס לקריביים.

אשכנזי מצידו לבטח היה שמח אם ברק היה מתפטר מהממשלה יחד עם שרי העבודה. אם כך היה קורה, אין ספק שכהונתו היתה נמשכת. יחסיו עם נתניהו נחשבים לטובים, וראש הממשלה מכבד אותו מאד (רק נאלץ ללכת אחר הגחמות של ברק).

מאידך יש הטוענים כי גם לאשכנזי יש חלק באיבה בינו לברק, וכאשר דו"ח מבקר המדינה בעניין מסמך הרפז יתפרסם, יתבררו פרטים שלא יחמיאו לו. דו"צ, אבי בניהו אינו מסכים למשפט האחרון, והשבוע אמר כי לא יהיה בדו"ח שום דבר ושום פרט נגד אשכנזי. ימים יגידו.

"מר ביטחון"

"שר הביטחון - המפסיד הגדול ביותר מכל פרשת גלנט והשלכותיה"

ברק הוא המפסיד הגדול, אפילו יותר מגלנט מכל מה שארע סביב הפרשה. תחילה חשב כי ידו על העליונה לאחר פרשת מסמך הרפז, שהבאישה את ריחו של אשכנזי ואת כל יריביו של ברק. אולם בסופו של דבר הוא נוצח על ידם, ומועמדו המועדף - יואב גלנט, לא יכהן כרמטכ"ל.

מדובר בהפסד צורב ביותר לברק. היו שטענו כי זה ההפסד הקשה ביותר שלו, מאז נחל תבוסה בבחירות ב-2003 מול אריאל שרון. שר הביטחון הוא שהתעקש למנות את גלנט, אף שנתניהו לא היה מתומכיו, עקב היותו בעבר בפורום החווה של אריאל שרון. מבחינת נתניהו, כל מי שהיה קרוב לשרון, נחשב ליריבו, וגלנט לא שונה מכולם. אולם ברק הצליח לשכנע אותו, כי גלנט שינה את עורו.

ברק הבטיח לנתניהו כי עמדותיו של גלנט דומות לאלו של שניהם בשלל נושאים ובעיקר בעניין האיראני. אין זה סוד שנתניהו וברק תומכים בתקיפה באיראן (ביום מן הימים), בעוד אשכנזי וכמוהו ראש המוסד היוצא מאיר דגן, התנגדו ומתנגדים לכך. ברק אמר (בשקט) לנתניהו, כי גלנט מחזיק בדעה דומה לשניהם.

עם זאת נתניהו הבין וזיהה את הבעיה במינוי של גלנט, לאחר ההסתבכות בפרשת הקרקעות, ולכן מיד לאחר שהמבקר החזיר את הכדור לידי היועה"מ לממשלה, פירסם נתניהו הודעת גיבוי ליועה"מ, והחל אט אט להתנתק מהאחיזה של ברק. הוא השאיר את שר הביטחון לספוג את האש לבדו, בדיוק כפי שעשה לשר הפנים אלי ישי לאחר אסון הכרמל. בשני המקרים הופנתה האש לעבר השרים, ודילגה על נתניהו. במקרה של ישי היה מדובר באש של ממש.

בסביבתו של נתניהו כבר דיברו בתחילת השבוע, על הצורך של גלנט לבוא בעצמו ולהסיר את מועמדותו. העניין פורסם וצבר תאוצה, ונתניהו נאלץ להכחיש כי מישהו ממקורביו אמר את הדברים. ההודעה שיצאה מהלשכה היתה: היועץ המשפטי הוא שיקבע.

ברק עצמו ביקש להראות עד כמה הוא לא מפקיר את לוחמיו בשטח ועד כמה הוא לא "אהוד ברח". ולכן עד הרגע האחרון ממש, תמך בגלנט, פירסם הודעתו בזכותו וביקש ללחום את מלחמתו.

יריביו של ברק אומרים בדיוק להפך. לדבריהם, אם ברק היה חבר אמיתי של גלנט, הוא היה צריך למנוע ממנו את עוגמת הנפש, ולבדוק ביסודיות את הליך המינוי, כבר כאשר העניין עלה בממשלה בפעם הראשונה. כבר אז כאשר התברר ממיכאל איתן, שיש בעיות עם המינוי של גלנט, היה צריך ברק לשקול את העניין מחדש, ולא לבזות את האיש אותו רצה לראות כרמטכ"ל, רק כדי להראות לאשכנזי מי בעל הבית ומיהו "מר ביטחון" האמיתי במדינה. אלא שמר ביטחון - נהפך למר(יר) ביטחוני וכאמור נחל הפסד קשה.

הכותרות דיברו על ההיסטוריה הצבאית, בה לראשונה לא הצליח שר ביטחון למנות רמטכ"ל. ברק מסתבר, שוב נכנס להיסטוריה השלילית, לאחר שכבר היה ראש הממשלה הכושל ביותר בהיסטוריה.

היחיד שעוד מחזיק מברק הוא נתניהו. השאלה מתי נתניהו יתפכח ומתי יבין שהברית שלו עם ברק רק מזיקה לו.

"השתלחות תקשורתית"

"כיצד הגיב העיתונאי החוקר כאשר נודע לו על "ההישג העיתונאי" שלו"

בשיחות פרטיות עם גורמי ממשל בכירים ביותר, מתבטאים אותם גורמים נגד שלטון התקשורת והמשפטנים, שהפך לשלטון המרכזי במדינת ישראל. העיתונות והמשפטנים הם שקובעים היום את הכל. עקב כך הופכת הרשות המבצעת לרשות הממליצה, כאשר הרשות המייעצת קובעת מי יהיה ומי לא יהיה, בתפקיד כזה או אחר, והכל מתנהל מעל דפי העיתונות ובהשפעתה. עולם הפוך (והזוי).

היטיב להגדיר את העניין, יעקב טירקל, ראש הוועדה למינוי בכירים, שאמר ברורות: "גלנט הודח בגלל השתלחות תקשורתית". לדברי טירקל, "איום ונורא שקצין כמו יואב גלנט הודח כפי שהודח. אני מביע צער על שראה"מ ושר הביטחון לא העניקו לו די תמיכה". טירקל הוסיף כי "לא יעלה על הדעת שאדם ששירת את המדינה במסירות במשך כל כך הרבה שנים ולאורך כל כך הרבה תפקידים יודח בצורה שכזו".

לטירקל ברור מי עומד מאחורי מסע ההדחה. לדבריו, התקשורת השתלחה בו וירדה לתהומות שפל בסיקור פרשת גלנט, כפי שלא העלה בדעתו. "גלנט הודח מהתפקיד בגלל השתלחות של התקשורת. מן המידע שהיה בידי הוועדה לא הייתה שום סיבה למנוע את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל".

כך או כך, סכסוך השכנים במושב עמיקם, שהגיע לתקשורת, הוא שהכריע בסוף את הקרב על הרמטכ"לות. העיתונות החוקרת נברה בפרשה, בעקבות זאת הוגשה עתירה לבג"צ, נעשתה פנייה למבקר המדינה ומכאן סוכל המינוי. העיתונות שוב השפיעה על המהלכים.

"אין כאן מקום לשמחה לאיד", כתב קלמן ליבסקינד, העיתונאי שהחל בתחקיר עוד הרבה לפני שגלנט היה מועמד לרמטכ"ל. "אין שמחה לאיד, אין עליצות או קלות ראש. על סדר היום עומד אחד התפקידים החשובים וחשוב היה לכתוב על הצורך בטוהר המידות", המשיך וכתב.

עיתונאים עמיתים שהיו עם ליבסקינד בחדרו, כאשר החלו הידיעות לזרום על ביטול מינוי גלנט, סיפרו על כמות הטלפונים שהגיעו אליו, כדי לברך אותו על ה"הישג".

לדבריהם, ליבסקינד עצמו (עיתונאי שבדרך כלל תוקף את עמיתיו על נטייתם שמאלה ועל רצונם לקבוע מהלכים פוליטיים ומדיניים) היה עצוב ומדוכדך. התחקיר שלו הפיל את הרמטכ"ל המיועד, אבל הוא לא היה שמח. אחרים היו מתפארים בהישג נדיר ומכניסים אותו לרזומה, בדרכם לצמרת. אולם הוא חשב שמדובר בתחקיר עצוב. "אני לא שמח לאיד" חזר ואמר.

לא היה זה מקרה, שגם ההודעה על ביטול מינוי הרמטכ"ל הגיעה בשידור חי. בקטע הבא.

"באמצע הראיון"

"לא נעים: כיצד והיכן נודע לגלנט שהמינוי שלו לרמטכ"ל מבוטל סופית?"

עד הרגע האחרון קיווה ברק שהמינוי של גלנט לא יבוטל. הוא זה שהמליץ לו ללכת לתקשורת להתראיין בצורה פתוחה על כל מה שארע. ואכן גלנט הגיע לראיון בערוץ התקשורת הממוקם בנוה אילן, כדי לתת את גרסתו להחלטת היועץ המשפטי לממשלה ולממצאי מבקר המדינה בעניין הקרקעות.

כאמור גלנט התלבט והתלבט לפני הראיון, אם הוא צריך לתת את גרסתו בפומבי. לאורך כל הפרשה, נמנע מלהתיחס לעניין. רק מקורביו עלו לפרקים לתקשורת ודחו את כל הטענות נגדו, בטענה כי מדובר בסכסוכי שכנים. לבסוף כאשר שוכנע להתראיין, זה היה מאוחר.

בראיון עצמו סיפר כי לא דיבר שנים בתקשורת, ובחצי השנה האחרונה, הרבה אנשים שחושבים שהם יודעים הכל, ייעצו לו לדבר, בעיקר לאחר פירסום המסמכים שכונו "מסמכי גלנט" והפכו מאוחר יותר למסמכי הרפז.

גלנט אמר כי בפרשה האחרונה חש שהגיעו מים עד נפש. "העיזו לומר שאני לא דובר אמת. אבל לא שיקרתי, לא הולכתי שולל, לא הטעיתי. מצפוני נקי". עם זאת הודה כי היו אמנם טעויות ושגיאות, אולם אין להן קשר לתפקיד הרמטכ"ל. "34 שנים אני מסייע בהגנה על מדינת ישראל. הייתי מצפה שברגע נתון אחד, היא תגן עלי".

הראיון הוקלט קודם החלטתם של נתניהו וברק לחזור בהם מהמינוי. גלנט אמר כי הוא משוכנע שראה"מ ושר הביטחון יעמדו הלאה מאחוריו. "אני משוכנע שהממשלה תכריע לטובתי", אמר. לאחר מכן הבהיר כי אינו מתכוון לפרוש, והתחמק מהשאלה על יחסיו עם גבי אשכנזי.

ואז, 5 דקות לפני סוף הראיון (שהוקלט מראש) הפסיק גלנט את הדברים, לאחר שקיבל טלפון דחוף ביותר. הוא יצא מהאולפן ואז התבשר כי הוא לא ימונה לרמטכ"ל. גלנט נכנס חזרה, שמר על ארשת פנים קפואה והמשיך את הראיון, כאילו לא קרה כלום. בתוכו ידע שהפור נפל.

גם כשיצא מהראיון, לא הסגיר לסובבים כי הוא יודע שמאבקו הסתיים בכישלון. באותם רגעים איש לא ידע על כך מלבדו ומלבד אלו שהחליטו - נתניהו וברק. רק לאחר כרבע שעה פורסמה ההחלטה על ביטול המינוי.


"נפתח המירוץ"

"המינוי כבר בפנים: מצבו של דובר צה"ל החדש, שכבר מונה על ידי גלנט"


אתמול יום חמישי, אמורים היו ברק ונתניהו להביא לממשלה את ההצעה למינויו הזמני של סגן הרמטכ"ל יאיר נווה, לתפקיד הרמטכ"ל בפועל, לתקופה של עד שישים יום.

במהלך תקופה זו יתבצע מחדש הליך הבחירה של הרמטכ"ל הבא. התהליך יימשך ככל הנראה שבועות ספורים, הרבה פחות מהחודשיים עליהם הצהירו. אלא שהפעם כל מועמד יידרש לקבל תחילה את אישורו של היועץ המשפטי וינשטיין. אחרי שברק ונתניהו נכוו עם גלנט, איש מהם לא רוצה ליפול שנית.

ביטול המינוי של גלנט פתח מחדש את המירוץ הצהל"י לתפקיד "החייל מספר אחת". גם הפעם יעלו ויבואו ללשכתו של שר הביטחון חמישה מועמדים. המטרה כאמור היא למנות רמטכ"ל חדש לצבא, עוד לפני שהסתיימו 60 הימים שהוקצו לכך. עם זאת לא ברור אם יתקיים הליך חפיפה כלשהו, בין אשכנזי לנווה, כיון שהרמטכ"ל הפורש, צפוי לטוס לחו"ל בהמשך החודש.

אי הוודאות בעניין זהות הרמטכ"ל החדש, מעכבת מינויים נוספים בצמרת הצבאית. גם מינויו של דובר צה"ל החדש, אל"מ ליאור לוטן, אינו ברור. לוטן מונה על ידי גלנט עצמו ועתה לא ברור האם יוכל להשאר בתפקיד.

עם זאת, ייתכן כי העובדה ששר הביטחון כבר אישר את המינוי, תאפשר ללוטן להכנס לתפקיד עם הרמטכ"ל הבא, יהיה מי שיהיה. הרמטכ"ל יאלץ לקבל את המינוי יחד עם הדובר.

"נווה שווה"

"סיכויים גבוהים: המועמדים שיבקשו לזכות בתפקיד הרמטכ"ל"

המועמד שמתחיל את המרוץ לרמטכ"לות עם יתרון על פני האחרים, הוא הרמטכ"ל הזמני, סגן הרמטכ"ל המכהן, יאיר נווה. רק לפני שלוש שנים השתחרר מהצבא. לפני שלושה חודשים שב מהאזרחות.

שר הביטחון שקרא לו לשוב, הבטיח לו כי בהתמודדות הבאה לאחר עידן גלנט, הוא יהיה מועמד מוביל. מבחינת נווה מדובר עכשיו באחרי "עידן גלנט" ולכן הוא יבקש להפוך את המינוי הזמני למינוי של קבע. בעבר שירת נווה בחטיבת גולני, ושימש בין השאר כאלוף פיקוד העורף ואלוף פיקוד מרכז. ברק מעריך אותו מאד, ולכן סיכוייו לקבל קבוע את המינוי נחשבים לטובים. בסביבתו כבר המציאו סיסמא למירוץ: נווה שווה.

מועמד מוביל נוסף הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, הנמצא בתקופה זו בחופשת שחרור מהצבא. גנץ פרש לאחר שהפסיד ליואב גלנט במרוץ הקודם. יתרונו הוא בכך שיש לו ניסיון בלחימה ובתפקידי מטה ופיקוד.

גנץ אומנם ניזוק (אצל ברק) בעקבות התבטאויותיו בנוגע ל"מסמך הרפז", אולם סיכויו לזכות בתפקיד, עקב היותו מפקד זרוע היבשה וכן אלוף פיקוד צפון, מקנים לו בכל זאת יתרון מה. בצבא יאהבו מאד את המינוי, כיון שגנץ נחשב לאיש צוות שיודע לשתף בהחלטותיו את הסגל הבכיר.

מועמד נוסף ומרכזי לתפקיד, הוא אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, שסירב לכהן כסגן הרמטכ"ל של גלנט, אך הסכים להישאר בתפקידו כאלוף פיקוד הצפון. מתנגדיו אומרים כי ספק אם לאייזנקוט יש את הניסיון המתאים לכהן בתפקיד הרמטכ"ל. כמו כן קרבתו לאשכנזי לא תכשיר אותו אצל ברק. אייזנקוט היה מועמדו של אשכנזי בסיבוב הקודם, וברק לבטח זוכר זאת היטב. עם זאת יתכן שברק יזכור בסופו של דבר את אייזנקוט לטובה, כיון שהוא שימש כמזכירו הצבאי כשהיה ראש ממשלה.

המועמד הרביעי הוא אלוף פיקוד מרכז אבי מזרחי. בהתמודדות האחרונה הוזכר כ"מועמד קש". אולם עתה הוא מגיע להתמודדות עם סיכויים טובים יותר. ברק מעריך את מזרחי עקב השקט היחסי השורר בגזרה שלו ביהודה ושומרון. כמו כן הצליח מזרחי לשקם את היחסים בין הצבא למתנחלים, למרות הקפאת הבנייה.

בעבר שימש מזרחי במגוון רחב של תפקידים במטכ"ל. מדובר בתפקידים של ראש האגף הטכנולוגי-לוגיסטי, מפקד זרוע היבשה, וכעת אלוף פיקוד מרכז. סיכוייו אינם גבוהים והוא לא מקורב לשום גורם, מה שבסופו של דבר עשוי דווקא לשחק לטובתו.

שם חמישי שעולה הוא נספח צה"ל בוושינגטון, גדי שמני, שהיה מועמד גם בסיבוב הקודם. ברק דווקא אוהד את שמני, בעיקר בגלל שהוא זה שהביא להפללתו בזמנו של חיים רמון, יריבו הגדול של ברק. אולם סיכויו להתמנות נחשבים לנמוכים. שמני יאלץ להמתין להתמודדות לתפקיד סגן הרמטכ"ל, ויהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל בסבב התמודדות הבאה. שמני יתחרה בעתיד מול אבי מזרחי ונווה, אם הוא (נווה) לא ייבחר בסיבוב הנוכחי.

המועמדים עם מירב הסיכויים הם: גנץ, איזנקוט, יאיר נווה ואולי גם משה קפלינסקי שיצא לאזרחות ויתכן כי יקרא לחזור חזרה, כפי שאשכנזי חזר לאחר שכבר פרש.

"לא שותקים"

"מרגישים חופשיים: השרים לשעבר מתבטאים שוב ושוב בענין מצרים"

לא תמיד יכולים השרים לשמור על שתיקה מוחלטת, ולא להגיב לנוכח התפתחויות שונות בעולם. אולם בהקשר המצרי, נראה כי השרים ממלאים את בקשתו של נתניהו ושומרים על שתיקה. זאת כדי שלא להזדהות לחיוב או לשלילה עם הממשל המצרי או עם ההמונים ברחובות, ובכך להפוך לצד בסכסוך.

מיד לאחר שפרצו המהומות במצרים, פנה נתניהו לשרי הממשלה וביקשם שלא להתראיין בנושא. הפעם כאמור סרו כולם למרותו והבינו כי זה המעשה האחראי ביותר לעשות.

עם זאת לא כולם שומרים על שתיקה. באופוזיציה נוהגים אחרת, ובעיקר אלו שהיו בעבר שרים ורוצים להרגיש עכשיו משוחררים. מדובר באבישי ברוורמן מהעבודה, עד לא מכבר השר לעניני מיעוטים. וכך אמר ברוורמן השבוע: "הנשיא מובארק לקראת סוף דרכו, ההערכה והתקווה של כולנו שיגיע פה איזה נשיא חדש למדינת ישראל, ייתכן שזה לא יהיה בנו של הנשיא מובארק, אני לא חוזה תחזיות".

גם בן אליעזר שכיהן עד לא מכבר כשר התמ"ת בממשלה, משוחרר מהוראתו של נתניהו. פואד המכונה "מחזיק תיק חוסני מובארק במדינת ישראל" מכיר היטב את כל הרגישויות במצרים, דבר שלא מפריע לו להתבטא ולערוך תחזיות וההערכות, שאפילו המפגינים טרם יודעים.

"החלום הורוד שג'אמל מובארק בנו של הנשיא המכהן, ימשיך את דרכו, זה כבר לא יהיה. יכול מאוד להיות שבשלב זה או אחר אפילו ימנה את עומר סולימאן להיות הנשיא במקומו".

כאמור הוראתו של נתניהו אומנם ניתנה לשרים, אבל מי שאך אתמול ישבו סביב אותו שולחן בממשלה , ראוי היה שיבינו את חשיבות השתיקה, שהרי מי שבסוף יישב על כס הנשיאות המצרי, יוכל להשתמש בכל התבטאות של בכירים ישראלים כפי שירצה, וסביר שזה יהיה נגד מדינת ישראל.


"הקשר המצרי"

"מה הקשר בין המהומות במצרים להחלטה בענינו של יואב גלנט?"


עוד לפני ההחלטה הסופית לבטל את מינויו של גלנט לרמטכ"ל, דובר על הקשר בין ההחלטה הצפויה בעניין הרמטכ"ל למהומות וההפגנות במצרים. ההנחה היתה שאסור בעת הנוכחית לבצע טלטלה בצבא ולכן יש לעשות הכל כדי למנוע רעידת אדמה.

דוקא משום כך, רווחה ההערכה כי למרות "פרשת הקרקעות", לא יהיה מנוס מלאשר את מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל ולהתעלם מכל החשדות נגדו. גלנט כידוע כיהן עד לא מכבר כאלוף פיקוד הדרום, ואין כמוהו המכיר את הגבול הדרומי מול מצרים. מצדדיו בתקשורת ובצבא לא נמנעו מלנופף בעובדה הזו וחשבו כי היא תטה את הכף לזכותו. מה רבה היתה תדהמתם, שזה בדיוק עמד לו לרועץ, וזו הסיבה בעטייה קיבלו נתניהו וברק, החלטה הפוכה.

גורמים מדיניים ציינו לאחר שהתקבלה ההחלטה שלא למנות את גלנט לרמטכ"ל כי אחת הסיבות לביטול המינוי היתה עקב החשש מפני התפתחויות מדאיגות באזור נוכח ההפגנות האלימות במצרים. לדבריהם, נתניהו חשש כי ההתפתחויות המדאיגות במצרים או במדינות אחרות באזור, יתפסו את הצבא לא מוכן.

"ראש הממשלה ראה את המצב אליו נקלע הצבא, כמצב בלתי אפשרי והחליט להתנהג כמבוגר האחראי", הסבירו אותם גורמים. לדבריהם, היה צריך לחתוך את כל הסיפור הזה. ולכן במקום להעביר את המינוי שוב לוועדת טירקל למינוי בכירים, כדי שהיא תבחן מחדש את העניין, ולאחר מכן תחזיר את זה לממשלה, הבין נתניהו שעליו לקבל הכרעה ומיד. נתניהו הבין כי הדבר עלול להמשך זמן רב, וההחלטה על הרמטכ"ל תתעכב, בעוד המצב האיזורי רק הולך ומחמיר. לפיכך החליט לחתוך את העניין.

במהלך יום שלישי, הקדיש נתניהו שעות ארוכות לדיונים בעניין הדרך הטובה ביותר להתייחס להודעת היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, שקבע כי תהיה בעיה להגן על מינוי גלנט בבג"צ. בפני נתניהו עמדו שלוש אפשרויות, ובכולן לקח בחשבון את המצב במצרים.

האפשרות הראשונה הייתה להגן על גלנט. אולם נתניהו ידע כי מדובר בהליך מסורבל וארוך. אפשרות שנייה הייתה להאריך את כהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי, כפי שדרשו רבים במערכת הפוליטית, ובראשם יו"ר ועדת חוץ וביטחון שאול מופז. אולם הנתק המוחלט בין אשכנזי לברק וחוסר שיתוף הפעולה ביניהם, לא איפשר להמשיך את כהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי. בסביבתו של ברק אף הגדירו את העניין בצורה חדה ואמרו כי "הארכת המינוי תפגע בביטחון מדינת ישראל".

לפיכך החליטו נתניהו וברק ללכת על אפשרות שלישית, לבטל את מינוי גלנט ולמנות רמטכ"ל זמני - יאיר נווה לתקופה של חודשיים. בתקופה זו יאתרו את הרמטכ"ל הקבוע והפעם קודם היועץ המשפטי יאשר את המינוי, ורק אחר כך הממשלה.

כך או אחרת, העניין המצרי הוא שהכריע. אם לא הדחיפות למנות רמטכ"ל, בגלל המהומות במצרים וההשלכות הנובעות מכך, היו בוחרים נתניהו וברק להאבק על מינויו של גלנט. מצרים השפיעה גם על מינוי הרמטכ"ל הבא.


"מאחורי המהומות"

"תאוריות הקונספירציה: מי עומד מאחורי הפיכות הרחוב במדינות ערב?"


לא פעם נכתב כאן על תיאוריות הקונספירציות המופצות בעולם הערבי ובעיקר במצרים, הקושרות את מדינת ישראל ואת היהודים לכל הרוע שיש בעולם. כל פרשייה עלומה מיד מקבלת פירוש משלה, וקושרת את היהודים לארוע השלילי.

גם המהומות במצרים נקשרות כמובן ליהודים. אלא שהפעם הרשות הפלשתינית היא שמפריחה את העלילה, בדיוק כפי שטענה בזמנו (וטוענת עד היום), כי המוסד הישראלי הרעיל את ערפאת והביא בכך למותו.

על פי דיווח של ארגון 'מבט לתקשורת הפלשתינית', העוקב באופן קבוע אחר התקשורת ברשות הפלשתינית, פורסמה תיאוריה קונספירציה בעיתון הרשמי של הרשות. התיאוריה הזו קובעת כי מדינת ישראל מעורבת במזימות שנועדו לחתור תחת הארצות הערביות והמוסלמיות מתימן ועד סודאן, והכל כדי להסיט את תשומת הלב העולמית ממה שהפלשתינים מכנים "העניין הפלשתיני".

גם יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן יחד עם אנשיו שותפים לתיאוריה הזו. מדובר בבכיר הרש"פ עבד אל-רחים, במשמש כמנכ"ל לשכת יו"ר הרשות ומהמקורבים לו ביותר. לדבריו, מדינת ישראל היא המנצחת על מרבית האירועים ההרסניים האחרונים בעולם הערבי - מלחמת האזרחים בלבנון, הסכסוך בסודאן, מהומות האזרחים בתימן, טבח הנוצרים בעיראק ורדיפת הפלשתינים בעיראק. וכל זאת עוד לפני המהומות בטוניסיה ובמצרים.

כאמור אין זו הפעם הראשונה בה מואשמת מדינת ישראל בכל הצרות ובכל המהומות המתרחשות בעולם הערבי. לא מכבר לאחר הפיגוע במצרים נגד הכנסיה הקופטית, בו נהרגו עשרות אנשים, האשימה "התאחדות הכותבים והסופרים הפלשתינים" את מדינת ישראל בבעיות העולם הערבי. ההתאחדות הזו טענה כי מדינת ישראל עומדת מאחורי מזימות בינלאומיות כנגד העולם הערבי, ובתוך כך מצרים.

בארגון "מבט לתקשורת" ציטטו את הקטע הבא מתוך העיתון הפלשתיני "אל-חיאת אל-ג'דידה": "ההתאחדות הכללית של הסופרים הפלשתינים, ואנשי הרוח של פלשתין בפנים ובחוץ, גינו את ההתקפה על הכנסייה באלכסנדריה, ותיארו אותה כהתקפה פחדנית שמטרתה להצית את פתיל "הפיתנה" (מלחמת אזרחים באסלאם) והלחימה בין האחים המוסלמים והנוצרים במצרים הערבית".

"ההתאחדות אמרה כי המזימות שנרקמות נגד פלשתין, מצרים, עיראק, לבנון וכל מקום אחר בעולם, הן הוכחה לכך שהכיבוש הישראלי וחוגי האימפריאליזם עדיין פוגעים ברוח האומה ובאחדותה, במטרה לקרוע, לפלג ולהסיט את תשומת הלב מהעיקר".

תאופיק טיראווי חבר הוועד המרכזי של הפתח' האשים גם את ארה"ב כחלק ממסכת העלילות, וטען כי האמריקאים קושרים קשר לעורר את מלחמת האחים במדינות ערב.

אובמה שנשא את נאום קהיר, מיד לאחר בחירתו, עוד יצטער על הנאום הזה, כיון שיטענו כלפיו, כי כבר אז רקח את מלאכת הצתת המהומות...

"שטייניץ שותק"
"למה הפסיק שר האוצר יובל שטייניץ מלהזהיר על הנעשה במצרים?"

על רקע המהומות וההפגנות במצרים, המצריכות את מערכת הביטחון לעקוב ברגישות אחר ההתפתחויות במדינה שנחשבה עד כה ליציבה שבמדינות ערב במזרח התיכון, יש לזכור כי הצורך בהיערכות ביטחונית גם בגבול המצרי, אינו חדש ולא נולד בימים אלה רק בגלל המהומות האחרונות.

מי שהתריע לאורך שנים מההתחמשות המצרית ללא צורך, ומכל מה שעלול להיות במצרים, היה שר האוצר הנוכחי יובל שטייניץ. כבר בתפקידו הקודם, כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון, נהג שטייניץ לדרוש מממשלת ישראל שלא לעצום עיניים ולהיות עירניים לנוכח מה שעלול להתרחש במצרים. אלא שמאז שהתיישב ליד שולחן הממשלה והפך להיות שר האוצר, נדם קולו. שוב לא חזר והזהיר על ההתחמשות המצרית.

לפני תפקידו הנוכחי, נהג שטייניץ לשוב ולקבוע כי מצרים משתפת פעולה לעיתים ביודעין ולעיתים בעצימת עין עם ארגון החמאס. בדבריו לא היסס להאשים את מצרים במתן אפשרות למבריחי הנשק ואמצעי הלחימה להכניסם לרצועת עזה. כמו כן התריע מפני ההתחמשות המצרית לקראת יום פקודה.

בעבר, בתום אחד התרגילים הגדולים שערך צה"ל, קבע שטייניץ כי אחד מהמתווים שנבחנו בתרגיל, היה "לחימה מול צבא מלא בהיקף מלא, המהווה איום המרכזי על עצם קיומנו כאן על ידי צבאות מצרים וסוריה".

ואם למישהו היה ספק, אמר שטייניץ בעבר באופן הכי מפורש, כי "מצרים היא סיכון. היא מתעצמת בצורה פראית למרות שאין עליה שום איום ויש לה יתרון צבאי על פני כל מדינה אחרת באפריקה או מדינה ערבית אחרת. אנו מקווים שהשלום יחזיק מעמד למרות העוינות אבל צריך להתכונן לכל מצב".

החשש של שר האוצר היה ממשי. כאשר המצרים ביקשו בעבר לתגבר כוחות חמושים בסיני, היה זה שטייניץ שעמד בראש והזהיר כי היענות לבקשה תהיה בגדר "הקרבת בטחון המדינה לטווח רחוק".

בדבריו אמר אז כי "אל למדינת ישראל להקריב את הביטחון הלאומי לטווח הארוך המושתת על אזור סיני, למען תקוות שווא של הקלה זמנית בהברחות הנשק. כל פלוגת קומנדו מצרית הפרוסה באזור הנגב, גם אם היא מצוידת בנשק קל בלבד, היא עוד פלוגה המאיימת על בסיסי צה"ל במקרה של מלחמה".

שטייניץ לא הפסיק להזהיר ממצרים. בהזדמנות נוספת אמר: "קיימת סכנה ממשית שמדינת ישראל נרדמה, וכאשר היא תקיץ משנתה היא תמצא את עצמה עומדת מול אתגר צבאי מצרי מאוד קשה".

כאשר הזכירו לו המראיינים כי יש שלום עם מצרים, הוא נהג להשיב: "אני מציע לא לקבל כפשוטן את הצהרות השלום המצריות אלא להסתכל על העובדות, המראות שמצרים בונה צבא אדיר. זו מדינה ללא איומים וללא סכסוכי גבול פעילים וללא משאבים, אשר משקיעה מיליארדים ביצירת צבא שיש לו דומיננטיות מוחלטת בעולם הערבי ובאפריקה". וזה לא הכל.

"כמו ברווז"

"מאז שנות ה-90 מכוונת מצרים את כל התרגילים שלה נגד מדינת ישראל"

שטייניץ אינו מבין לשם מה מצרים צריכה צבא בסדר גודל ענק. "המספרים הם פשוט מדהימים. סדר הגודל של חיל האוויר המצרי, דומה פחות או יותר לסדר הגודל של חיל האוויר הישראלי. אבל מספר הטנקים, התותחים, הספינות וסוללות הטילים שלהם עולה לאין ערוך על של צה"ל. הצבא המצרי גדול בהרבה מצה"ל", הוא אומר.

שר האוצר בשבתו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, מצא עוד כמה דברים. לדבריו, "מעבר לכך שמצרים בנתה במשך 25 שנים עוצמה אדירה, הרי שב-10 השנים האחרונות התפתח תהליך נוסף".

מאז אמצע שנות ה-90 מכוונת מצרים את כל פעילותה הצבאית בתרגולות ובאסטרטגיה נגד מדינת ישראל. מאז תחילת שנות האלפיים, משקיעים המצרים מיליארדים בתשתיות הצבאיות שלה. "יש סימנים מדאיגים. אולי מדאיגים מאוד, שאינני יכול לפרט אותם", אמר שטייניץ בעבר.

שטייניץ השתמש גם במשפט האמריקאי הנודע. מה שהולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה באמת ברווז. ובהשאלה - "אם המצרים מתחמשים נגדנו ונערכים נגדנו אולי זה באמת נגדנו".

והנה עוד אמירה של שטייניץ מהעביר: "אין לי ספק שאם מצרים הייתה יכולה להעלים את מדינת ישראל מהמפה היא לא הייתה מתנגדת לכך. אני בעד השלום עם מצרים. אני מברך על השיפור המסוים שחל ביחסים עימם, אבל אני חושב שאסור לנו להשלות את עצמנו. יש סבירות בלתי מבוטלת שבעתיד יתרחש עימות צבאי בינינו לבין מצרים. צריך להיערך לכך".

והנה למרות כל האזהרות משהו קרה לשטייניץ. מאז שהפך לחבר בממשלה, נדם קולו בכל הקשור לסוגיה המצרית. תחת להמשיך ולעסוק באיום במגיע מארץ הנילוס, הוא משקיע את ראשו ורובו מול ועדת ששינסקי, מול עופר עיני ובמע"מ על פירות וירקות.

כנראה שכך צריך להיות, אולם איש לא נטל את הנישה של שטייניץ. איש לא נכנס להיות המזהיר בשער במקומו. כולם טומנים את הראש בחול, ורק השבוע לפתע התעוררו לאחר המהומות וההפגנות, עם החשש שהכל יופנה נגד מדינת ישראל. שטייניץ אפילו לא היה באיזור כדי לומר: אמרתי לכם.

הצבא הישראלי עלול למצוא עצמו מול מצא מצרי גדול, שהתחמש כל השנים נגדו וערך תרגולות ענק. ומה עם שטייניץ? הוא עסוק בממשלה בהעלאת מחירי הדלק.