אתמול קפצתי לבקר את ההורים שלי. יום שישי. זה קורה פעם בשבוע. הגעתי יחד עם חברה שלי וכמו תמיד לא הצלחנו לסגור את המושב שמתחתיו מאופסנת הקסדה. המאבק עם המושב היה כל כך רועש עד שאמנון השכן מהבית ממול הוציא את ראשו מהחלון. אמרתי לו שבת שלום, שאלתי לשלומו אבל הוא היה מאוד משועשע מהמראה של שני אנשים מבוגרים שמנסים לסגור מושב אופנוע תקוע. וגם מהשאלה - הוא לא זיהה אותי.

אני מכיר את אמנון שנים.

כשלת"א מלאו 75 שנים (ואני הייתי בכיתה ב' או ג') המורה שלחה אותנו לראיין את השכנים שלנו על העיר. אחרי שסיימתי לראיין את כל השכנים שלי בבנין חציתי את הכביש לצד השני וניסתי לראיין מישהו מהבניין ממול. חיפשתי את דני השמן שהיה הילד היחידי ברחוב. חשבתי לראיין אולי את הוריו, אבל דפקתי בדלת הלא נכונה (כי לא באמת ידעתי איפה דני גר), האיש מהצד השני שאל מי זה ועניתי שאני השכן מהבית ממול. הדלת נפתחה ומצידה השני עמד בחור צעיר בשנות ה- 20 לחייו – אמנון. האמת היא שממש נבהלתי אבל הוא מייד חייך אלי בנימוס, הרגיע אותי, התנצל שאין לו זמן ולקח אותי להורים שלו, הוא סיפר להם שאני השכן מהבניין ממול ושיש לי מלא שאלות, הם היו מאוד נחמדים, ענו לי על כל השאלות שהמורה הכתיבה לי ונפרדנו כידידים.

כמה שנים אח"כ ההורים שלו נפטרו וסבי וסבתי הועברו ע"י אבי מדירתם בר"ג לדירת הוריו של אמנון. כ – 10 שנים גרה סבתי בשכירות בבית הוריו. הוא היה בעל בית מוצלח מאוד. אדיב , נחמד וידידותי למדי. היינו ביחסים ממש טובים איתו.

אבל אתמול הוא לא זיהה אותי והיה משועשע מהפמיליאריות שבה התייחסתי אליו, רק אחרי שהזכרתי לו מי אני, שאני השכן מהבית ממול, הוא חייך בנימוס ואמר ששלומו טוב.  אותו חיוך ידידותי של פעם.

גדלתי בת"א, והאזור שגדלתי בו בעצם אף פעם לא היה שכונה. אבל תמיד היו כאן שכנים. ובעיר, השכנים שלך הם השכונה שלך.