כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    What's there to see או על תיירים ובני תמותה

    19 תגובות   יום שישי , 4/2/11, 15:51

    "המוות בא מאהבה", אבות ישורון.

     

    ''

     

    לפני יותר מחצי יובל שנים. תרתי את ארה"ב  בוואן, מהחוף המערבי לחוף המזרחי עם קבוצה של חברים אמריקאים  גדולים עלי בדור. בשעות הנהיגה הארוכות -  כשהגברים  נהגו  -  הבנות פטפטו, נמנמו ושחקו קלפים. הייתי הישראלית היחידה בוואן של אמריקאים והצעירה בחבורה.

     

    לאחר שעות, שבהן מילא  התירס את שדות  הראיה ונגע באופק, ואחר כך התחלף בערבות מלח בוציות, שהשתרעו עד אין סוף, עצרנו בעיירות שבדרך, למנוחה ולתיור.

    להפתעתי, אם לא תכננו ללון בעיירה,  נשאר הרוב בוואן , המשיך בעסוקיו ולא הצטרף לתור את המקום שאליו הגענו.

    What's there to see

    אמרו ולא זזו מהוואן.

     

    ''
     

    עד היום אני תמהה על הקבעון, על העצלות, על חוסר הרצון להפתח, לצאת לקראת, לראות, לחוש, להריח, לשאוף אוויר, לחיות את המזדמן, את הבלתי מתוכנן ואת הבלתי ידוע.

     

    אולי מאותה סיבה שבגללה לא יצאו המטיילים מהוואן, אנחנו לא מוכנים להיפתח אל השונה ואל הבלתי ידוע, ובעיקר אל הבלתי ידוע הגדול מכולם. למה אנחנו פוחדים מהמוות, נסגרים, מכווצים שרירים, קופצים אגרוף, עוצמים עיניים -  הרי אף אחד לא  חמק ממנו עדיין.

     

     

    ''

     

    למה הרחקנו אותו מבתינו והעברנו את הנוטים למות לבתי החולים.  למה הפכנו את הגסיסה לסטרילית, לרחוקה מעינינו ומעיני ילדינו, לבלתי ידועה ולכן לבלתי אנושית ומפחידה.  למה הפקדנו אותה בידי אנשי הדת או  בידי הרופאים, כאילו היו אלו סופרמנים כל-יכולים, ולא היא.

     

    למה לא להפתח אל המוות, להישיר מבט, להתבונן, להתכונן, אפילו לחלום אותו ולספר את החלום, כמו שמקובל למשל, בשבט הסנואי באפריקה,  לא עלינו, או נכון יותר, הלואי עלינו. שם בבוקרו של יום, נוהגת המשפחה להתכנס ולספר את חלומותיה. ילד שהובס וברח בחלומו מפחד אריה, מקבל  ממשפחתו הנחיות ו"שעורי בית", לחלום את האריה שוב, אבל הפעם להבריח אותו.

    גאוני!

     

    ''
     

    (בספר "Creative Dreaming"  , שבעבר חרשתי אותו כאילו היה התנ"ך לפחות, כותבת  המחברת,  Patricia Garfield, PH.D

    "As you recognize your own frightening images as your thought-forms you will free yourself from fear of them…. Recognition leads to fearlessness, which leads to freedom"

    בהנחה דומה השתמש   פרלס   Frederick . S. Perls  מייסד ה"געשטאלט",  תראפייה של התבנית. ואף ישם אותה  אל המוות וכמובן אל החיים, כשהוא מכיר בקושי שבתהליך.

    גם תרגול  מדיטציה ויוגה חותר לשחרר אותנו מפחד הדמויים שלנו, על ידי ההכרה שמדובר באשליות בלבד.

    "ספר המתים הטיבטי" למשל, מדגים את השחרור מפחד המוות באמצעות המודעות לאשליית החיים והמוות.

     

     

    ''

     

    לא זו בלבד,  שבעזרת כל פעולות המנע, כל ההדחקות, ההסתרות, ההרחקות -  לא נמחק את המוות ולא נשיג את הנצח, אלא גם את החיים ואת האנושי נפספס. נהיה סגורים, אטומים, משעממים, מקובעים, קפואים, פוחדים מהצל של עצמינו, נגיד What's there to see –  לא נצא לדרך בלי מפה, בלי תכנית ובלי ג'י.פי.אס, לא נראה ולא נשמע את  הבלתי צפוי, את החד פעמי, את המפתיע, שהועידו לנו החיים. לא נוציא לפועל את פוטנציאל החיים האין סופי הטמון בנו.

     

     

    ''

    למה הדבר דומה, לתייר, שיוצא לתור מקום חדש, אחרי שקרא עליו, ותכנן את הטיול לפרטי פרטיו וראה את התצלומים באינטרנט ובמדריכי התיור, ומה שנותר לו לעשות הוא לאשר את האימג'ים שקבע במוחו, או להתאכזב שלא התממש, מה שכבר התקבע.

    כשהכל מקובע וידוע, על התנסויות חדשות, על הפעלת חושים ותגליות, על סקרנות, אין מה לדבר – בקיצור מוות.

    הפחד הגדול, שסוגר ומקבע, הוא חטאם של המרגלים, ששלח משה לתור את הארץ. על חטא זה נענשו התיירים הראשונים: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " במדבר י"ד, ל"ז.

     

    עלינו, בני התמותה, תיירי העולם הזה, התרים את החיים -  הוטל לגלותם ולחיות אותם.

    בדיוק ליכולת זו, להתחדשות מתמדת של החיים, לראיית כל יום כאילו היה יומינו האחרון,  מפללת  לאה גולדברג  ב- "שירי סוף הדרך",

     

    "לַמֵּד את שפתותי ברכה וְשיר הַלל

    בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,

    לְבַל יהיה יומי היום כִּתְמול שלשום.

    לבל יהיה עלי יומי הרגל."

     

     

    ''

     

    במסורת היהודית, הציצית, היא שנועדה להזכיר לנו את  החיים המתחדשים כל הזמן, המציצים אלינו  ופוגעים בנו, את מצוות החיים הפתוחים והבלתי מקובעים.

    כדי ש- "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". שם, ט"ו, ל"ט.

     

     בתמונות ,שכולן נקרו בדרכי, פה ושם. מלמעלה למטה:

      

    1. שדות אין סוף - ארה"ב

    2.הדבר האמיתי - אתיופיה

    3 שייט - אתיופיה

    4.אחרי שנאכלו - אתיופיה

    5.חלחול ענק , שרצה להיות בן אדם - אתיופיה

    6. חניה מוצלחת, מתחת לגשר בני ברית בירושלים

    7.חורף בטיילת שרובר - ירושלים

     

    כתבה וצלמה: באבא יאגה

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/11/13 11:37:

      צטט: face 2013-11-16 00:47:45

      גאוני! לא רק החלום. לא רק אבות כאלה ואחרים. גם. 

      לפחד יש ואפשר מהמון דברים. אבל מה אני מחרטטת עכשיו?

      אוהבת את הראייה שלך. שזה זויות גם בתמונות. ושוב לא רק :))

       

      איזה כייף שהגעת עד כאן בעקבותיי וקראת והתיחסת. תודה גדולה

       

        16/11/13 00:47:

      גאוני! לא רק החלום. לא רק אבות כאלה ואחרים. גם. 

      לפחד יש ואפשר מהמון דברים. אבל מה אני מחרטטת עכשיו?

      אוהבת את הראייה שלך. שזה זויות גם בתמונות. ושוב לא רק :))

        9/2/11 12:46:

      צטט: אחר40 2011-02-08 19:48:48

      לגבי " לא לצאת מהוואן "
      נדדתי לא מעט שנים בעולם , ותמיד יש את שלב הטיול

      שנמשך בערך 5-7 חודשים ואז הכל מעניין ומסקרן
      אחר כך מגיע שלב הנדודים , שזה יותר מעבר ממקום למקום ...

      מאבדים עניין , זה הזמן שצריך לעצור , ולעבוד במקום אחד מספר חודשים

      אחר כך חדוות הטיול חוזרת .

      כך זה אצלי לפחות

      נכון מאד. אבל האמן לי, שלאלו שעליהם אני מדברת, פשוט לא היה ענין!

      לא פתחו את הראש והחושים 

        9/2/11 12:43:

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-02-08 15:44:04

      הפנמת המשפט המחוזי של אבות ישורון "המות בא מאהבה" הוא נדבך מהותי בהתכוננות הפנימית של כל אחד למות. כדי לחיות את המזדמן נדרשת מנה גדושה של יכולת יצירתית. מישהו אמר לי פעם לחשוב מחוץ לקופסה, לא אהבתי את הדימוי אבל הוא כבר כאן אז נעשה בו שימוש. כדי לחיות את הרגע דרושה התפנות. התפנות נדרשת גם כדי ליהנות מהמות.

       

      תודה. כל מלה חצובה בסלע. אני מסכימה. אם כי כדי לחיות את הרגע אין צורך דווקא בהתפנות. אלא בחיות מוחלטת של הרגע הנתון, גם השולי והפחות חשוב, כי מצויו הוא מצוי החיים.

        8/2/11 19:48:
      לגבי " לא לצאת מהוואן "
      נדדתי לא מעט שנים בעולם , ותמיד יש את שלב הטיול

      שנמשך בערך 5-7 חודשים ואז הכל מעניין ומסקרן
      אחר כך מגיע שלב הנדודים , שזה יותר מעבר ממקום למקום ...

      מאבדים עניין , זה הזמן שצריך לעצור , ולעבוד במקום אחד מספר חודשים

      אחר כך חדוות הטיול חוזרת .

      כך זה אצלי לפחות
        8/2/11 15:44:
      הפנמת המשפט המחוזי של אבות ישורון "המות בא מאהבה" הוא נדבך מהותי בהתכוננות הפנימית של כל אחד למות. כדי לחיות את המזדמן נדרשת מנה גדושה של יכולת יצירתית. מישהו אמר לי פעם לחשוב מחוץ לקופסה, לא אהבתי את הדימוי אבל הוא כבר כאן אז נעשה בו שימוש. כדי לחיות את הרגע דרושה התפנות. התפנות נדרשת גם כדי ליהנות מהמות.
        5/2/11 21:47:

      צטט: לחפשולאבד 2011-02-05 09:08:00

      הנושא החביב עלי.יש הגיון בהרחקת המוות מהיומיום,בחברה כשלנו שהוציאה את חיי העולם הבא מהלקסיקון.ויש הגיון בהמצאת חיי העולם הבא,גלגול הנשמות והטקסים סביב הנושא הכל כך מרתק הזה.מה שמרתק,זה לא המוות...אלא היחס שלנו אליו,כמובן.למרות שאנחנו יודעים שבוא יבוא..מעטים קולטים את סופיותנו ממש.אנחנו נמות,זה משפט.מילים.המילים מתחילות להתממש רק בגיל מבוגר יותר...אז,ורק אז(וגם אז לא ממש)מתחילים להפנים את החידלון והאין הצפוי לנו.
      הפחד משתק ועל כן כתבתי בתחילת דברי,שיש הגיון בהתעסקות השטחית שלנו בו.
      מי שפגש את המוות בגיל צעיר,מכניס אותו לביתו ובונה את פרספקטיבת חייו סביבו,או מדחיק אותו ומתעלם ממנו לחלוטין.ככה זה.מי שמביט בחיים דרך משקפי התודעה,יכול אכן לקשור בין הפחד ללא נודע,בין אי התעניינות בחדש או בשונה לבין הסוף הבלתי נמנע.
      תמונות מדהימות ואחלה פוסט...כרגיל.:-)

      תודה רבה על הפרגון. נדמה שכשהמוות נכנס הביתה בגיל צעיר, לומדים להעריך את החיים וגם לחיות אתו, אולי ההכנות לסוף הן מובנות יותר מאליהן, פחות מפחידות. כך זה היה אצלי, לפחות.

      שבוע טוב

       

        5/2/11 21:44:

      צטט: שנינושקה 2011-02-05 10:04:59

      פוסט מעולה וחזק. ומעורר חשיבה..
      ויופי של תמונות! איזה כייף לך על כל הטיולים האלו..:)
      שבת שלום!

      תודה שני, אכן כייף

       

        5/2/11 21:43:

      צטט: נעמה כאן 2011-02-05 00:19:44

      יפה כתבת ואהבתי גם את השילוב של הצילומים

      תודה רבה, נעמה, חביבתי

       

        5/2/11 10:04:
      פוסט מעולה וחזק. ומעורר חשיבה..
      ויופי של תמונות! איזה כייף לך על כל הטיולים האלו..:)
      שבת שלום!
        5/2/11 09:08:
      הנושא החביב עלי.יש הגיון בהרחקת המוות מהיומיום,בחברה כשלנו שהוציאה את חיי העולם הבא מהלקסיקון.ויש הגיון בהמצאת חיי העולם הבא,גלגול הנשמות והטקסים סביב הנושא הכל כך מרתק הזה.מה שמרתק,זה לא המוות...אלא היחס שלנו אליו,כמובן.למרות שאנחנו יודעים שבוא יבוא..מעטים קולטים את סופיותנו ממש.אנחנו נמות,זה משפט.מילים.המילים מתחילות להתממש רק בגיל מבוגר יותר...אז,ורק אז(וגם אז לא ממש)מתחילים להפנים את החידלון והאין הצפוי לנו.
      הפחד משתק ועל כן כתבתי בתחילת דברי,שיש הגיון בהתעסקות השטחית שלנו בו.
      מי שפגש את המוות בגיל צעיר,מכניס אותו לביתו ובונה את פרספקטיבת חייו סביבו,או מדחיק אותו ומתעלם ממנו לחלוטין.ככה זה.מי שמביט בחיים דרך משקפי התודעה,יכול אכן לקשור בין הפחד ללא נודע,בין אי התעניינות בחדש או בשונה לבין הסוף הבלתי נמנע.
      תמונות מדהימות ואחלה פוסט...כרגיל.:-)
        5/2/11 00:19:
      יפה כתבת ואהבתי גם את השילוב של הצילומים
        4/2/11 23:44:

      צטט: זירעונית קוסמית 2011-02-04 23:31:03

      יקירתי לפני שנים ספר המתים הטיבטי עזר לי מאוד
      לקבל את המוות כחלק מהחיים:)

      תודה לפוסט מפרה ומהנה
      שבת שלום:)*

      תודה לך על ההתיחסות. ספר לא קל לקריאה

      שבת נפלאה ולא שגרתית

       

        4/2/11 23:42:

      צטט: דוד בובטס 2011-02-04 19:21:06

      נהנתי מהצילומים והתיחסותך לנושא המוות בתרבויות שונות.
      משעשע היה לראות שהחונה החביב לא מניח לכח המשיכה,
      לפגום בחדוות הניסוי

      תודה, ידידי, תבורך. כרגיל אתה מצחיק

       

      יקירתי לפני שנים ספר המתים הטיבטי עזר לי מאוד
      לקבל את המוות כחלק מהחיים:)

      תודה לפוסט מפרה ומהנה
      שבת שלום:)*
        4/2/11 19:21:
      נהנתי מהצילומים והתיחסותך לנושא המוות בתרבויות שונות.
      משעשע היה לראות שהחונה החביב לא מניח לכח המשיכה,
      לפגום בחדוות הניסוי
        4/2/11 18:16:

      צטט: נירית גלעד 2011-02-04 17:19:49

      אני לא בטוחה שדווקא הפחד מהמוות הוא המקבע את השעמום, השממון וחוסר הסקרנות של חלק מהאנשים. יתכן.
      הסכמתי על פספוס החיים המוצג כאן ונהנתי מאוד לקרוא.
      תודה ושבת שלום

      לך התודה ושבת לא שגורה

       

        4/2/11 17:19:
      אני לא בטוחה שדווקא הפחד מהמוות הוא המקבע את השעמום, השממון וחוסר הסקרנות של חלק מהאנשים. יתכן.
      הסכמתי על פספוס החיים המוצג כאן ונהנתי מאוד לקרוא.
      תודה ושבת שלום

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין