אני לא יודעת אם להגיד לך.

מצד אחד מאוד מתחשק לי. לעמוד מולך ולדבר. לספר לך איך ההתנהגות שלך נראית במבט מהצד. אולי להבהיר כמה נקודות. לגרום לך לשפר.

מצד שני אני לא יודעת אם מתחשק לי. אולי עדיף לא לנפץ את הבועה שמבחינתך נקראת החיים שלך.

ההגדרות שלך כל כך שונות משלי. מסתבר שללא מעט דברים. עד שכל עצה ועצה, כל משפט ונחמה נראים לי כרגע לא רלוונטים. אפילו כמעט חסרי תוכן.

אני לא חושבת שיש בך את המודעות הזאת, אני אפילו חושבת שממש לא.

קצת חבל לי וקצת לא. הלוואי שהייתה בך את המודעות, את היכולת להבין ואת הכוח העצום לשנות. לדעת להיות שם, גם בשביל אחר ולא בחצי מחיר. כמו שאולי התרגלת.

רק רציתי להגיד שאני אוהבת אותך, למרות שזה קצת מתערער לפעמים. אני יודעת שאני רואה בך צד אחר, שאולי אף אחד לא ראה ואולי גם לא רואה. אולי דווקא בגלל האטימות הזאת ,שמופנית כלפי, אני לומדת עלייך יותר מכולם.אולי גם לא.

הלוואי שיהיה לי תמיד את הכוח לקחת נשימה עמוקה ולא לעזוב את החבל. אני מאמינה שתהייה לי. לפחות אני אשתדל. אפילו שלפעמים האוויר קצת מדלדל.

אז מסתבר שאמרתי לך. מסתבר שזאת ההחלטה הנכונה.