האם אנו מכירים את החלומות של ההורים שלנו?
אנו יודעים (לפחות חלקנו) מה היו חלומותיהם לגבינו, אבל מה אנו יודעים על החלומות שלהם לגבי עצמם? האם הם מספרים לנו עליהם?
'..ההורים שוכנים בקרבנו בזיכרון בהרגשה באופנים שאנו מזהים לפעמים בבהירות הרבה ביותר ברגעים של היסוס או חוסר ביטחון. תיאור מלא של ביטחון לא יגן עלינו מפני סתירות. יש התרפקות על זיכרונות נעימים ויש הבהוב של זיכרונות חמקמקים. ישנו משא הטענות שלא הושמעו וישנו הצער שעוטף. יש אינפנטיליות שקהתה והשפעתם הנמשכת של ההורים עלינו. ויותר מזה, אולי, ישנם הניחושים המעורפלים שלנו לגבי הנפש להם. אילו תשוקות ואילו תסכולים, אילו מעשי אכזריות ומעשי חסד, אילו חלומות הודו שחלמו אילו חלומות ניסו להגשים ואילו חלומות הכחישו. תמיד אנו עומדים בפני חידה כשאנו חושבים עליהם. תמיד כפופים להם נחותים לעומתם. אי אפשר לצייר במדויק את דמותם וממילא, תמיד יהיה מימד מסתורין בניסיונות לדמיין את חייהם של אנשים שנולדו לפני שאנו נולדנו קל וחומר לגבי אלו שכבר אינם בין החיים. כל הסיפורים שמספרים, אפילו בלחש, יהיה בו הפגם הזה..' מתוך הספר 'יום הסליחה' - גיל ג'ונס.
כשקראתי את הקטע הזה זחלו בי הזיכרונות. במיוחד המשפט שהודגש. אותה תמונה שאתה שוכב על ערש הדווי בבית החולים משוחח עם העו"ס.
אף פעם לא סיפרת לי על החלומות שלך. למה התאוות? מה חלמת לעשות כשתהיה גדול - כשהיית ילד, כנער? ואני – אף פעם לא שאלתי.
אולי כי אלה הן מסוג השיחות שלא מתקיימות בין הורים לילדים, ואולי רק על ערש דווי. אולי. אבל, גם אז לא העזתי . לא רציתי להאמין שהסוף קרב, שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. הקושי להתעמת עם האמת היה גדול מידיי.
יכול להיות שספרת עליהם לעו"ס, שם באותה תמונה. על החלומות שכבר לא התגשמו, על החלומות שטיפחת וערגת לממשם והמחלה הארורה טרפה לך אותם, וכשהמוות הדפק על הדלת הרגשת צורך לספר עליהם.
הרצון הזה לדעת התעורר בי משום מה כשקראתי את המשפט הזה.
היום, אני יודעת שהייתי שואלת. רוצה לדעת. רוצה יותר לדעת על הקפלים הנסתרים של הנפש שלך, כי אני מתבוננת יותר פנימה בנפש שלי ..
|