0
בשבוע שעבר צפיתי עם שתי חברותיי בסרט "הברבור השחור" הסרט הוא גרסה מודרנית ל”אגם הברבורים”, אבל במקום נערה שהופכת לברבור, יש לנו את נינה , רקדנית המגלמת נערה שהופכת לברבור, וכמו ב”אגם הברבורים” גם כאן יש מאבק בין הברבור הלבן (המייצג תום, אצילות ובתוליות) ובין הברבור השחור (המייצג רוע ויצרים), ובין שניהם ישנה נינה שהרצון להיות מושלמת מטריף אותה על דעתה. אחרי הסרט לא יכולתי שלא לחשוב שבעצם בכל אחת מאיתנו חבויה "נינה" כזו שעושה בנו שמות , שלוחשת לנו כל הזמן באוזן תוך כדי צקצוק פולני : " לא מספיק" לא מספיק יפה , לא מספיק חכמה , לא מספיק עשירה , לא מספיק טובה , לא מספיק , לא מספיק לא מספיק ואז חשבתי שהגיע הזמן שמישהי תרים את הכפפה {אני?} ותדבר גם על הצד האחר שברצון להיות מושלמות ... וגם על המחיר שאנחנו משלמות עבורו . נכון , יש משהו מאד רומנטי מאוד ברצון לשאוף לשלמות, אבל דבר שהוא מושלם הוא גם דבר חד פעמי, ולפיכך עומד בסתירה לחיים עצמם, שהם הכול חוץ ממושלמים. נכון , פרפקציוניזם מעודד שאפתנות ומביא אותנו להישגים יותר טובים , אבל בשביל אותו רגע אחד של שלמות אנו חוות לא מעט רגעים אפלים. איך זה קשור לשיווק?{הרי זהו נושא הבלוג} רבות נכתב על העובדה שיוצרי סרטים ופרסומות מודעים לצורך שלנו להיות מושלמות,ומציגים {ואולי גם מציבים} בפנינו אידיאל נשגב שלא באמת ניתן להגיע אליו,ושהם אחראים במידה לא מבוטלת ל"מחלות" של העולם המערבי המודרני : הפרעות אכילה , דיכאונות צריכה הולכת וגדלה של סמים וכו'. עולם השיווק והפרסום מטלטלים לאורך השנים בין האמת לפנטזיה, והטענה המרכזית היא שמותגים מוכרים פנטזיות שבאות להגשים את אותם מאוויים כמוסים, אבל לא בהכרח מחברים אותנו למציאות. בשנים האחרונות ,צרכניות ולו הנאמנות ביותר, עייפו והחלו לגלות מיאוס מעולם הפנטזיה, וכתוצאה מכך גם איבדו אמון בתקשורת השיווקית. לכן, לאחרונה אנחנו רואים מגמה חזקה של מהלכי שיווק אותנטיים, המבוססים על סיפורים אמיתיים, דוקומנטריים ,ושיח אמיתי עם הצרכניות. כך לאט לאט מפורקים חסמי חוסר האמינות, והקשר בין הצרכניות למותגים מתחזק והולך. בנוסף, בשנים האחרונות קיימת גם חשיבות רבה לנושא של אחריות חברתית של מותגים, בייחוד עקב התמורות והשינויים המהותיים שחלו בסביבה החברתית והתקשורתית שלנו ובאופן שלנו את צריכת המידע. זה מעלה מספר שאלות: מהו שיווק אחראי ועד כמה רחוק אפשר ללכת? האם מעבר לרצון להגדלת רווחים יש למותגים גם אחריות חברתית ? האם שימוש בפרובוקציות הוא נכון ? לכן , אני אוהבת את הפרסומת החדשה של דאב לסדרת השמפו החדשה שלהם . הפרסומת , לדעתי , לוקחת צעד אחד קדימה את התובנה הנשית הידועה : BAD HAIR DAY ומציגה לה פתרון קריאיטיבי ומחויך. בדאב הבינו שאנחנו שלרובנו אין שיער שופע וחלק כמו של גיישה יפנית מצויה , ומהי התחושה כשהשיער מסתלסל , מתקרזל , מתנפח או פשוט נראה רע , ולכן העדיפו להראות לנו את האמת עם אישה עם שיער מקורזל , או אישה שמגהצת את שערה במגהץ. זהו המשך טבעי של מהלך "נשים אמיתיות" שנעשה לדאב לפני כמה שנים. המהלך "נשים אמיתיות" התבסס על הקמפיין הבינלאומי המצליח של דאב בעולם, בו לקחו חלק נשים אמיתיות שאינן דוגמניות. המסר המרכזי היה כי ליופי הנשי גוונים רבים. אין אידיאל אחד של יופי אלא כר רחב ועשיר של נשים יפות ואמיתיות. ובמילים אחרות , לא צריך להיות דווקא דוגמנית דקיקה ו"מושלמת" כדי להיראות נפלא. מהלכים מסוג זה מחזקים נאמנות של לקוחות , יוצרים תקשורת דו כיוונית עם צרכניות וגורמים לכך שנשים אמיתיות " הן הפנים של המותג. לערכים היכולת לבנות את המותג או להרוס אותו , מותגים בהחלט יכולים לנהוג באחריות כלפי הצרכנים ולאורך זמן הם רק ירוויחו מכך. לטעמי הפרובוקציות הפרסומיות הנועזות ביותר אינן דווקא הקמפיינים המשתמשים באופן בוטה בסקס ואלימות, או אלה העושים שימוש בפנטזיות מוגזמות , אלא דווקא מהלכים המטשטשים את הגבול שבין מכירות של המותג ליכולת לעורר שיח חברתי אמיתי.. ואחראי. |