עד לפני שש שנים, הכל היה אחרת.

זוגיות בת שבע שנים, טבעת נישואין שהעניק לי בעל מחונן ומצליח, עבודה טובה שהצלחתי בה ואף קודמתי, משכנתא פעילה בבנק, דירה שעיצבתי בעצמי.

הכל היה נראה "כמו שצריך". כן, כך הרי כתוב בספר ההצלחה.

נישואין, עבודה ובית. אם יש לך הכל- הצלחת בגדול.

ה"כמו שצריך",  היה בדיעבד בריחה מחיים שלמים שלא חייתי. בריחה מאמת שרבצה בלב ובנפש תקופה ארוכה. בריחה מעבר קשה.

לעיתים אנו חיים במציאות בה הנוחות היא המקבעת אותנו אליה. נוח לי? אז טוב לי.

זו השגיאה הגדולה ביותר שלנו, בני-האדם.

זו הטעות הבסיסית של חיים אמיתיים ושלמים שיכולים להתמוסס מול עיניך ככל שהשנים חולפות.

הנוחות, היא מחלה קולקטיבית. 

אחרי שנה מיום חתונתי, הכל התפוצץ מול עיניי. האמת שלי הצליחה לפרוץ את דלת חיי, לאחר שהקישה בה יומם וליל.

התחלתי להרגיש כלואה, התחלתי לפקוח לפתע את עיניי וראיתי לרגעים מי אני.

אני זוכרת יום אחד, רגיל, בו ישבתי על כורסת הסלון הכחולה, מול הטלוויזיה שהייתה לי לחברה אמיתית באותה תקופה, עם גליון שבועי שהציג את כל תוכניות השבוע וחבילת במבה גדולה.

אני זוכרת שהיה רגע בו התבוננתי בעצמי. התבוננתי בשקט דומע.

ראיתי מול עיניי בחורה שמרוב אהבה שמנה 20 קילוגרמים בשנתיים.

ראיתי מול עיניי בחורה שמרוב אהבה ישבה לה על ספה כחולה ועצובה.

ראיתי מול עיניי בחורה שמרוב אהבה נותרה לבד בתוך זוגיות נטולת זוגיות.

מרוב אהבה. לבריחה.

ראיתי מול עיניי את כל הדברים שאי-פעם חלמתי עליהם.

ראיתי והרגשתי בבטני כאב של פספוס, ריקנות, חוסר מימוש, התבצרות נפש, דחיסות של גוף בתוך נשמה כמהה לחיים.

ראיתי בעיני רוחי את הדמות אותה חלמתי תמיד להיות.

עצמאית, חיה את כל החלומות שאי פעם רצתה להגשים.

המון קהל, קהל מולי, אני שרה, אני שם, בוכה וצוחקת מול כולם, לא אכפת לי מאף אחד, אני זו אני, ואני אהובה ולפעמים בכלל לא, ואני יצירה אחת גדולה, ואני רגש ועוד רגש ועוד רגש, וטוב לי ואני צורחת, ואני הולכת, ואני צועדת, וסופסוף נושמת.

כשהתוכנית בטלוויזיה נגמרה, נגמר לו לפתע החיזיון.

אך משהו עדיין בער בי.

שותף חיי לא רצה לטפל במציאות, לא רצה להכיל, לא יכול היה. נעלם ממני. מנטאלית. וזה בסדר, כי זה מה שיכול היה להיות. אחרי שיחות אסרטיביות, נגיעות נפש, בדיקה מחודשת, גמלה ההחלטה בליבי שהמוות רחוק ממני עדיין. יש לי עוד אי אילו שנים לחיות.

"אני רוצה לחיות" אמרתי לבן זוגי בקולי המת.

אחרי מספר חודשים הוא העניק לי את חיי. באותו יום רבנות-כואב, אהבנו שנינו אחד את השנייה.

אהבנו ושחררנו לחיים.

שנה  שלמה חייתי בכאב עצום, דיכאון אמיתי. אחרי שבע שנים יחד, הלבד היה הדבר מכאיב מכל.

המכאיב. המעצים. שותף למודעות שהייתה טמונה בי.

רגשות של שנים צפו ועלו. תחושות ילדות הגיחו ובאו לעולם. המון כאב. המון עוצמה. תחושת חיות ששנים לא חשתי.

הלבד של אז, הפך אותי לאחרת. לזו המתבוננת בעצמה, למדה מעצמה, חווה, נופלת, קמה, חיה, נטרפת, יוצרת, כותבת, לומדת, כואבת, מאושרת, נוטפת חיים. החזיון שלי.

אחרי שנה עברתי לתל אביב.

התחלתי לכתוב לא רק למגירות.

למדתי משחק.

גרתי לבד.

נהניתי מכל מה שרציתי.

כאבתי עד שנגמרו לי הדמעות.

שרתי מול קהל אוהב.

אהבתי בעוצמות חסרות שפיות.

למדתי להנות מהלבד שלי.

הבנתי למה אני כאן בעולם.

ועדיין אני לומדת.

הנוחות לעיתים חזקה מכל אם אנחנו לא מתבוננים פנימה.

הנוחות נכונה לתקופות מסויימות בהן אין בנו את הכוח לשנות.

אבל תקופות הן תקופות. זמן מוגבל-נפש.

לכל אחד מאיתנו יש את הכוח לשנות.

כן, גם ליפול. כן, גם לכאוב. כן, גם להיכשל.

אבל בתוך מכלול החיים המורכב שלנו, החשוב מכל הוא להיות מאושר, לחיות עם מטרה אמיתית, להביע את כל העולה בליבך, בדרך של יצירה, אמת פנימית, כנות אישית.

אנחנו, בני האדם, בסך הכל בני אדם, בשר ודם, בעלי נשמה תוהה ולעיתים תועה.

 וכן- גם טועה. אנחנו לא מושלמים.

 מה שחשוב באמת הוא, שנדע לחיות.

כי גם החיים עצמם,

זמניים הם.