קצת באיחור מבין הנשיא האמריקאי אובמה, כי טעה טעות מרה, כאשר היפנה עורף למובארק בתחילת המהומות, והוא מנסה כעת לצמצם נזקים. האמריקאים כבר לא דורשים באופן נחרץ את ראשו של מובארק אלא מנסים להושיב את מנהיגי האופוזיציה יחד עם מובארק, כדי לגבש הסכם מקובל על שני הצדדים. אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. בעולם הערבי — ולאו דווקא בו — למדו בדרך הקשה, שאין לסמוך על האמריקאים בשעת מבחן. האמריקאים יעשו את חשבונותיהם הפרטיים והתועלתיים, ולא יתחשבו בסנטימנטים מן העבר. מובארק היה המנהיג הערבי היחיד, שטיפח את הידידות עם ארה"ב, גם כאשר המחיר היה חיזוק האופוזיציה המוסלמית, הרואה בכל קשר עם המערב משום בגידה בעקרונות האיסלם. אבל הנשיא המצרי דבק באסטרטגיה של חיזוק הקשרים עם המערב בכלל וארה"ב בפרט, על אף כל המכשולים שעמדו בדרכו.
התמורה שקיבל מובארק על מדיניותו רבת השנים, היתה סטירתֿ לחי פומבית מהנשיא האמריקאי. ולא שבארה"ב סברו כי מצרים היא דמוקרטיה פלורליסטית ומובארק הוא אביר זכויות האזרח. הם ידעו, כמו שכולם ידעו, שמדובר בשליט יחיד דיקטטור, שאינו מאפשר למתנגדיו להרים ראש יותר מדי. אבל זה לא הפריע להם, כל עוד הוא שירת את מטרותיהם. ברגע שנראה היה להם כי מעמדו נחלש וסופו קרב ובא, הוא הפך להיות למטרד שיש לסלקו במהירות רבה. ומי יבוא במקומו? האם יהיה זה שליט נוח יותר לארה"ב? יותר דמוקרט ופלורליסט? ספק גדול. אבל את אובמה זה לא כל כך מעניין ומדאיג.
על טעותו הגדולה של אובמה ומדיניותו המסוכנת, כותב תא"ל במילואים צבי פוגל, איש צבא בכיר, המצביע על הסכנה למדינת ישראל המרחפת עקב מדיניות האמריקאים וכך הוא כותב:
"גאווה לאומית, זכויות הפרט וצרכנות חכמה היו ועודם שלושת המאפיינים העיקריים של ארצות הברית. כל נשיא יודע כי באלה יהיה מבחנו, על אחת כמה וכמה נשיא שחור במדינה שהרוב בה לבן. לפני כעשר שנים, אירועי האחד עשר בספטמבר 2001 גרמו לכך שההגנה על המאפיינים האלו הפכה להיות משימה בעלת חשיבות גדולה עוד יותר. לאור זאת יש להבין, שכל מה שקורה לאחרונה באזורנו הוא תוצר של מדיניות אמריקנית, שזו תכליתה".
"כניסתו של אובמה לתפקיד סימנה את תחילת השינוי במדיניות ארצות הברית ביחס למזרח התיכון. לא עוד הבחנה בין טובים ורעים, לא עוד העדפה חד משמעית של ישראל והורדת פרופיל במעורבות הישירה בנעשה במזרח התיכון. אובמה שינה כל זאת והחליט להגן על ארצות הברית בגבולותיה ולחייב את ידידותיה לדאוג לעצמן. במעשיו הפכה ארה"ב מתומכת נלהבת ומעורבת לנותנת חסות, מגננת מסורה לבייביסיטר. אובמה החליט להפסיק ´למשוך אש´, שפגעה באיכות ובשגרת חייהם של אזרחיו, החל למזער נזקים ולהטות את האש לכיוונים אחרים, כי ארה"ב של אובמה לא מוכנה למות למען אף אחד".
"גורמי האיסלם הקיצוניים הבחינו בשינוי. הם הבינו, שתם עידן הקואליציות המערביות, הנשענות על העוצמה האמריקנית ועל לכידות לכאורה של מדינות ידידות באירופה ובעולם הערבי. ידידותיה של ארה"ב, לעומת זאת, המשיכו ועדיין ממשיכות לחיות באשליה שעוצמתה של ארה"ב היא עוצמתם. הם לא ראו את הפגנות הכוח של הרחוב והטרור האיסלמי הקיצוני ברחבי אירופה, את עלייתו ועמידתו האיתנה של אחמדינג´אד מול העולם המערבי, את עליית החמאס ברצועת עזה ואת השתלטות החיזבאללה על לבנון ולבסוף, גם יציאתה של ארה"ב מעיראק, כחלק מתהליך למידה והפנמה של מנהיגי העולם האסלמי הקיצוני".
"יש בינינו כאלה שמאמינים שהם חוזים ב´מהפכת הדמוקרטיה´ בעולם הערבי. לצערי הרב, הם שוכחים את ההיסטוריה הלא רחוקה, שבה היה מי שניצל את התהליך הדמוקרטי להקמת דיקטטורה רצחנית. אובמה ורבים וטובים אחרים אינם מנתחים את הסיכונים האפשריים, היה והם טועים. הם עדיין חיים בתחושה ש´מה שקורה רחוק מהעין רחוק מלפגוע בלב´. הם לא קוראים נכון את הפרקים הנכתבים בימים אלה, לקראת מלחמת העולם הבאה. אילו היו בוחנים את תהליך ה´מקרים ותגובות´, היה וזו באמת ´מהפכת האיסלם הקיצוני´, הם היו מבינים עד כמה יום הדין קרוב".
"לישראל אין את הפריבילגיה לטעות. אנחנו מוקפים במדינות בהן פוטנציאל ´מהפכת האיסלם הקיצוני´ יכול למצוא קרקע מתאימה לגידול ולהתפתחות. זה התחיל ברצועת עזה, המשיך בלבנון, קורם עור וגידים במצרים, ומאיים על ירדן ובשטח הפלשתיני ביהודה ושומרון. התקוממות עממית משולהבת בקנאות דתית, שמועברת באמצעות הרשתות החברתיות, עלולה להתפוצץ בגלל איבוד שליטה רגעי של שוטר, חייל או מפגין בודד. הימים האלה, למפקדי צה"ל ולחייליו, הם ימים בהם צריך לישון עם שתי עיניים פקוחות ולקוות שיהיה לנו מספיק זמן להתכונן למנוע את התפשטותה של ההתקוממות ולהקטין את עוצמתה, אחרת אנחנו נהיה הראשונים שנגרר למלחמה".