"טבעי", אומרים לי לעיתים. זה אך "טבעי" שלפני פרידה בני אדם מתאכזרים למי שהיה, עד לא מזמן, חלק כה חשוב בחייך. רק על מנת לשחררו, ולתת לו ללכת. יש צורך בכאב "טבעי", על מנת להשכיח את כאב האובדן.

אין בכך שום דבר טבעי בעיניי. האם באמת התהפך האדם ברגעים ספורים להיות דבר מה שונה לחלוטין ממה שהאחר מצא בו? הטבעיות פה היא מלאכותית לחלוטין - זוהי אינסטרומנטליות של האהבה, התשוקה כעת היא לשנוא ולתעב על מנת שיהיה קל יותר להשתחרר.

וכשם שאין דבר אחר מאשר תיעוב עמוק המתעורר לנוכח שימוש ציני באהוב, כך אין שום דבר אחר מאשר תיעוב עמוק הראוי למי שכעת משתמש בכל מגרעותיו וחסרונותיו על מנת לתעב אותו, מעט זמן לאחר שהעלים עין או אפילו טען - גם במגרעותייך אמצא משהו לאהוב.

זאת אפילו לא צביעות. בשם ההקלה ואנחת הרווחה:"טוב שאני כבר לא חושב עליה, אחוז בזרועות אחרת", מתבצע לא פחות מאשר פשע נפוץ כל כך; לא אנוכיות פשוטה אלא ניצול של כל מה שעשוי להקל על השכחה. הפשע הוא לא פחות כנגד עצמך, כנגד אותה תשוקה שהביאה אותך למצב העגום, וכעת היא נבעטת החוצה.

הכול נעשה על מנת לסלק את הכאב, כמו היה האויב הגדול ביותר של האדם, במקום שכחתו העצמית ובגידתו העצמית. מכאן נובעות הגדרות חולות מרובות כגון "יחסים לא בריאים", "יחסים הרסניים", כאשר החולי הממשי מצוי באותה שכחה חברתית, והאמונה הקלוקלת כי לחד פעמי קיים תחליף, בשוק הבשר של הרווקות הבורגנית ניתן למצוא לכל דבר רפואה, חיוך קטן בערב והכאב קל יותר בבוקר. האמנם?