לפני שלושים שנה, לפני עידן הוירטואלי, היה סופר מדהים ששמו הוא בנימין תמוז.

והוא כתב סיפור מדהים.

על אהבה מטורפת ללא גבולות.

אהבה בלתי ניתנן להשגה, אהבה שחוצה מדינות ומצד שני בלתי ממשית.

הוא סוכן בן 42, היא נערה צעירה בת 17.

הוא רואה אותה בפעם הראשונה באוטובוס ויודע, כי לה חיכה כל החיים.

המדינות מפרידות ביניהם

העיסוקים שונים

המשפחה שלו

הבני זוג שלה (שמתחלפים במהלך השנים)

הקשר נבנה דרך המכתבים.

הוא כותב לה במשך שנים רבות.

היא עונה לו במכתבים ושולחת אותם לסניף הדואר עבור פרנץ קפקא.

הוא סוכן מוסד.

היא נערה אנגלייה.

שני עולמות שונים כל כך.

אהבה אחת לא ממומשת ובלתי אפשרית.

"אני אוהב אותך. אהבתי אותך כל ימי. קשה לי להשלים עם המחשבה שלא הכרת אותי ברחוב, אבל אין זו אשמתך. קרתה טעות, בתאריכים, במקומות. ..לא ידעתי אושר מימיי עד שמצאתי".

בסופו של הסיפור, כשהוא נורה, הוא מרגיש שהוא הופך למינוטאור.

מינוטאור היא דמות ממיטולוגיה יוונית שחציה תחתון אדם וחציה העליון שור.

הוא נולד כשאשתו של מינוס שכבה עם פר לבן יפה שיצא מהים ומינוס הפר את הבטחתו לפוסידון להקריבו. המינוטאורוס שכן בלבירינט מבוך נרחב ומשוכלל שנבנה עבור מינוס מלך כרתים על ידי דיידלוס כדי לכלוא את המפלצת.

בסופו של הדבר, מינוטאורוס הומת.

מינוטאור היה מפלצת. האם הוא רע? לא ממש.

חזרה להיום. למרות שהסיפור נכתב לפני שלושים שנה, הוא רלוונטי גם היום.

בעולם הוירטואלי הרבה יותר פשוט וקל להכיר, הרבה יותר קל להתאהב בדמות בלי לראות אותה.

אפשר להתאהב במפלצת שהיא חצי אדם בלי לדעת את זה.

אפשר להכיר את הנפש התאומה שלך בלי לראות את החיצוניות.

אפשר להתאכזב, לכאוב ולבכות בדרך הוירטואלית בלבד.

רק שהסוף לא יהיה מר וכואב כמו בסיפור הנפלא הזה.