תכונות רבות נדרשות ממנהיג. הוא צריך להראות יצוגי, בהתאם לתפקידו. אסור שאפילו שערה אחת על ראשו תחרוג מהמסגרת האדוקה אותה הטווה הספר האישי. על החליפה להתאים בדיוק למבנה גופו ולהיות ישרה וחפה מכתמים ככל שנדרש – כלומר, כל עוד מישהו רואה. מנהיג צריך גם להתנהג כאדם נכבד, להימנע מבילויים הוללים ומניבולי פה שלא במקום. במדינות בהן ממש מקפידים על מסורות ויצוג, הוא ידרש גם להימנע מלאנוס עובדות בלשכתו, או להסתבך עם פרוצה קטינה אותה הוא מציג כנכדתו. יותר מהכל, מנהיג צריך לדעת לנאום. לא משנה אם הוא מלך אנגליה, נשיא ארצות הברית, או פיהרר גרמניה הנאצית, זו הרטוריקה שתרים אותו לגדולה.

מבחינתו של אלברט "ברטי" פרדריק ארתור ג'ורג', נסיך הממלכה המאוחדת ודוכס יורק, היצוגיות היא בעיה. הוא נראה ומתנהג בדיוק כפי שמצופה מבן משפחת המלוכה, אולם כושר הנאום שלו לוקה בחסר. מאז שהוא זוכר את עצמו, ברטי סובל מגמגום המקשה עליו לשאת נאומים או בכלל, לנהל שיחה מבלי להיתקע על הברות מסוימות. הדבר עוד היה נסלח בעבר, כאשר נדרש בסך הכל לדבר מדי פעם בסגירה של תערוכה, או ארוע ממלכתי בו רק הנוכחים יכלו לשמוע אותו. כעת, המצאת מכשיר הרדיו וכניסתו לבתים פרטיים בכל רחבי הממלכה, תביא לכך שכל אדם, אפילו מפשוטי העם, יוכל לשמוע את ברטי מגמגם והורג זמן אוויר. אם לא די בכך, המלך ג'ורג' החמישי מביע ספק ביכולתו של בנו הבכור אדוארד לשלוט בממלכה ורומז לאפשרות שברטי יאלץ לתפוס את מקומו של אחיו בבוא היום.

ברטי לא רוצה לחשוב על זה, הוא לא מעוניין להיות מלך ומפחד להביך את עצמו דווקא בשעה שעמו זקוק למנהיג חזק. כל עוד אדוארד הוא היורש המיועד, ניתן לחיות עם הבושה ולהימנע מהופעות מיותרות בפומבי. עדיין, ברטי היה מעדיף להרפא מהגמגום הנוראי ועובר שורה של מומחים המנסים לעזור ללא הועיל. בסופו של דבר, הייתה זו אישתו, אליזבת בווס-ליון, דוכסית יורק, שהפגישה את בעלה עם ליונל לוג, קלינאי דיבור בעל שיטות חריגות והמלצות מקיר לקיר. ליונל, אוסטרלי החי בלונדון ושואף לשחק במחזה של שייקספיר, מכה את הנסיך בהלם עם גישתו הלא מכובדת בעליל וחוצפתו הדרומית. עוד לפני שהוא מורה להוד מעלתו לעשות תרגילים לחיזוק הסרעפת ולצעוק הברות לחלון הפתוח, ליונל מתעקש שיקראו זה לזה בשמותיהם הפרטיים, זכות השמורה אך ורק לבני משפחת המלוכה. אם זה ימשך, הוא עוד ירצה שברטי ישב וידבר על הרגשות שלו, מה שאף מנהיג אינו אמור לעשות. מישהו עוד יחשוב בטעות שהוא אנושי.

מערכת היחסים של דוכס יורק עם ליונל לוג תופסת את מרבית הסרט, עד כדי כך שג'פרי ראש, המגלם את ליונל, הוא שחקן ראשי לא פחות מקולין פירת', המגלם את ברטי. הם מגיעים משני קצוות מרוחקים של האימפריה הבריטית, אולם נדרשים להתנהג כשווים לשם הצלחת הטיפול. ברטי הוא התגלמות העצירות המלכותית. הוא שוקל כל מילה ומילה והגמגום מציק לו לא פחות משתציק לו פלישה גרמנית לחופי דבונשייר. אישתו אליזבת (הלנה בונהם קרטר) היא זו שחושבת עבורו מחוץ לקופסה ומנסה לטפל בבעיה לאחר שהוד מעלתו נואש מכך. הטיפול מצריך מברטי לא רק לאפשר לפשוט עם לפנות אליו בכינויו הביתי, אלא גם לעשות דברים מסוימים שלו היה נתפס מבצע מחוץ למרפאה של ליונל, הרומן של אחיו עם אמריקאית נשואה לא היה נראה מביך כל כך. ברטי נדרש לשיר, לקלל בכל רם, או כל דבר אחר שיסייע למילים לזרום מפיו כאילו היה נואם מלידה. הסרט מבצע מדי פעם תפנית ליחסים הלא פשוטים במשפחת המלוכה. ברטי כה אהוב על אישתו ובנותיו, אולם אחיו מתנשא עליו ואביו נוזף בו על חוסר יכולתו לקרוא טקסט בקול סמכותי. האם קיים קשר בין גמגום לבין זלזול ונוקשות מבית?

רבות מדובר על הופעתו של קולין פירת' בסרט, זו שאמורה להביא לו אוסקר. הוא אכן מצוין בתפקיד הנסיך מלא החרדות, שמרשה לעצמו להתפרץ על ליונל ועל אחיו כאשר נדרש, אולם מתקשה להוציא מילה מול אלפי זרים. פירת' הוא בריטי לא פחות מהמלכה ויקטוריה (אז אביו גרמני, הוא חצי גרמני והוא נשוי לגרמניה?). הוא מאופק ומסוגנן כפי שהיה ביום בו גלם את מר דארסי לפני יותר מעשור וחצי. הקללות שיוצאות מפיו אכן נשמעות כאילו נאמרו בידי דוכס יורק ומבטו נאנק כמתבקש מג'נטלמן רם דרג שלא הכל קורה כפי שהדריכו אותו מראש. יש משהו מלאכותי בדמות, אבל הוא לא נובע מהמשחק של פירת', אלא מהתסריט שדואג למנוע ממנו להתנהג כאחד האדם. בדרך כלל, דבר כזה היה מהווה בעיה, אולם כאן זה מתאים לחלוטין לדמות.

התסריט מציק יותר כשנדרשת הצגה של שאר הדמויות. הנסיך אדוארד, אותו מגלם גאי פירס, מוצג כבליין חסר אחריות שנהנה להתעלל באחיו ואינו מתבייש להציג את בת זוגו הבהמתית לעיני כל, תוך רמיסת כבוד המשפחה. אין שום התייחסות לתכונותיו החיוביות כמנהיג לעתיד, או לכך שהוא פועל מתוך אהבה ולא מתוך חוסר בגרות. גם ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, מוצג כאדם חלש שמוותר ברגע שענייני המדינה נעשים קשים מדי לטיפול. האיש הזה, שבמציאות נבחר שלוש פעמים לעמוד בראש האימפריה הגדולה בהיסטוריה, מופיע רק בכמה סצנות קטנות ורק כדי להביע את חששותיו מעתידה של אירופה. משפחת לוג סובלת גם היא מהצגה שטחית ונדמה שגברת לוג פשוט מקבלת את החשאיות סביב זהות המטופל המיוחד של בעלה ולא שואלת אפילו לרגע מדוע כל כך חשוב לשמור על סודיות. אין להסיק מכך שהשחקנים לא טובים. להוציא את טימותי ספול (שחקן חביב עלי בדרך כלל) שההופעות הקטנות שלו בתור וינסטון צ'רצ'יל נראות בעיקר כמו טעות בליהוק, הצוות עושה עבודה טובה כפי שרק הפקה בריטית תקופתית יכולה להשיג. גאי פירס צריך לשחק מניאק והוא אכן מניאק מושלם. הלנה בונהם קרטר מכובדת כיאה לדוכסית ומייקל גמבון מגלם את המלך הזקן בסמכותיות ונשאר אמין גם כאשר בריאותו לקויה.

הבעיה היא שכל הדמויות המשניות הן שטחיות ומסוגלות להביע רק תכונת אופי אחת. הרעים רעים, הטובים טובים והבן של ליונל קורא כל היום, מבלי שנדע עליו משהו מעבר לכך. הדבר נדרש, לצערי, משום שהסרט מנסה ליצור הזדהות עם בן אצולה עשיר, מגמגם ועצבני שאומן מגיל אפס להפנים את רגשותיו. ליונל הוא ההפך, הוא פתוח, חברותי ועממי, אבל יש משום אבירות באופן בו הוא מדקלם את שייקספיר ומטפל ללא תשלום בעניים. הרבה יותר קל להזדהות איתו מכיוון שהוא בז לפער המעמדות ומסרב להשתמש בגינונים מלאכותיים רק משום שהמסורת מחייבת. אלא שליונל לוג הוא לא גיבור הסיפור. ברטי הנפוח מחשיבות עצמית, שהבעיה הגדולה בחייו סובבת סביב פחד במה, הוא זה שאמורים לדאוג לו ולתמוך בו במאבקו. כשהגיבור הוא אדם משעמם ומרוחק, הדרך ליצור הזדהות היא בשיטוח מוחלט של כל דמות שאינה חולקת עמו את אותו זמן מסך.

זה הדבר העיקרי שהפריע לי בסרט. פחות התייחסתי לחוסר האמינות של סצנות מסוימות, בעיקר כי אני לא בקי מספיק בהיסטוריה הבריטית וביחס למלוכה בכדי לשפוט כיצד הן עומדות ביחס למציאות. גם לא כל כך הפריע לי הבימוי הלא מיוחד, כי צילום ועריכה מוקפדים מפצים על העדר רגעים שלא נדמה שראיתי כבר בהפקה אחרת. יש בסיפור בדיוק מספיק רגש בכדי שיהיה מושך, אבל לא מספיק בכדי לגרום לדפיקות לב ברגעים מותחים, או לדמעות ברגעים עצובים. לא מעט בדיחות מקלות על המראה האפרפר ונטול החיים של התפאורה והדמויות ואני משער שעבור צופים בריטיים, גם הנוסטלגיה משחקת תפקיד בדמות מודעות פרסום ישנות התלויות על הקירות ובית שבטח נראה כמו הבית של סבתא כזו או אחרת.

כל זה לא מספיק בשביל להוריד את התחושה המעורבת שמותירה הצפיה ב"נאום המלך". מצד אחד, סיפור מהודק המשוחק היטב ומצולם להפליא. מצד שני, יש תחושה שמדובר בהפקה לטלוויזיה יותר מאשר לקולנוע. זה לא רק צוות השחקנים הענק, בו רוב בעלי התפקידים המדברים אינם מופיעים על המסך ליותר מחמש דקות. זה הרושם שרצו פשוט לספר סיפור וללכת הביתה. הבמאי טום הופר התנסה עד כה בעיקר בעבודה על המסך הקטן ולא ראיתי בסרט משהו שמנצל כראוי את יתרונות הקולנוע. המוזיקה ברקע כמעט ואינה מורגשת, העיצוב האמנותי משעמם, הקלוז אפים על השחקנים מוגזמים לעתים ולמרות שהופר מביע הרבה יצירתיות בבחירת זוויות צילום מסוימות, הוא לא מצליח ליצור אווירה מספיק סוחפת בכדי שהסרט יהיה יותר מחוויה חינוכית חביבה. אם הסרט היה מופרע מדי כמה זמן בידי הפסקת פרסומות, לא הייתה שום בעיה לחזור אליו לאחר מכן, כי הוא נשאר קרוב לנקודת ההתחלה והמסע הנפשי שברטי אמור לעבור, כמעט ולא מורגש.