"נאום המלך" הוא מאותם סרטים שהזכירו לי למה התאהבתי בקולנוע. למה בילדות תמיד אהבתי סרטים אנגלים. על מלוכה וארמונות. ולמה אחותי ואני קשקשנו בינינו ג'יבריש במבטא אנגלי עוד לפניי שידענו לדבר אנגלית. הוא גם הזכיר לי למה בכיתה ה', אחרי שזכיתי להיות בין אלו שסובסדו להם חוגי העשרה, בחרתי כבר בסמסטר הראשון את החוג לקולנוע.

"נאום המלך" הוא סיפור על מלחמה בפחדים הכי עמוקים. סיפור אמיתי שברגע הראשון נשמע מומצא וברגע השני מוכר: המלך ג'ורג' השישי, מגמגם מילדות, "בחר" לעצמו גורל מאתגר עד אימה: להיות מלך בעידן בו הרדיו הוא אמצעי התקשורת הפופולארי, ובו מצופה ממנו, כמלך אנגליה, שהומלך בדיוק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לנאום נאומים ברדיו בפני כל האומה. בקיצור, סיפור משה כבר הלשון בגלגולו המודרני.

האנגלים האלו, יימח שמם, גרמו לי להזיל דמעות, בזוויות ממוקדות הסוואה, כבר מתחילת הסרט. הם תמיד עושים לי את זה. בסרטים. ספרים. ומוזיקה. מאז רוג'ר ווטרס ו"פינק פלויד". יש להם איזה מוקד אנגלי משותף, תמיד טעון אותנטי וכואב מדי, שגורם לקנה להתכווץ כבר מהרגע הראשון. בהמשך זה מתאזן עם כמות לא קטנה של פרצי צחוק בלתי נשלטים. המיקס הזה והחוש שיש להם למינונים מדוייקים הם רק חלק מהסיבות למה האנגלים תמיד יהיו טובים יותר מהאמריקאים, לפחות at all the above.

קולין פירת', ג'פרי ראש והלנה בונהֶם קארטר היו מעולים ומשכנעים ו- exquisite במובן האקסקוויזיטי ביותר (והאנגלי) של המילה. כל זה התעצם עוד יותר הודות לניואנסים הלא-מחמיאים שהוספו בכוונת תחילה על ידי המאפרים והמלבישים. הקומבינציה המעניינת בין האף הגדול לפנים של ג'פרי ראש הודגשה וגרמה להן להראות מרתקות באופן שתואם את הדמות המעט היתולית של "ליונל", לבונהֶם קארטר שיוו לוּק מעט מלא, שהוסיף לה נופך נשי ורך, שהולם את דמותה הכה אמפאטית של המלכה אליזבת אותה היא מגלמת, וקולין פירת', שנחשב גבר חתיך מאז "גאווה ודעה קדומה" ו"יומנה של ברידג'ט", נראה כמו ברווזון אנגלי כעור רוב הסרט, מה שמוסיף לדמות המיוסרת שהוא מגלם, ובעיני, מוסיף לסרט עוד כמה נקודות.

מי אמר שמנהיג חייב להיות רהוט וקולח?

כל מה שהוא חייב זה להיות ראוי.

לסיכום: מומלץ בחום.

ולסיום-מבט של בן המלוכה (ויקיפדיה)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:King_George_VI_of_England,_formal_photo_portrait,_circa_1940-1946.jpg