קוראים לי ג'ודי, וכל 3 בבוקר יש לי פגישה קבועה עם גבר. עדיין מנומנמת מרגישה ידיים גבריות שעירות, מחוספסות, ממשמשות את פטמותיי בעדינות . אחר נשמע צליל פכפוך קולני, וסילון של נוזל חם מתפרץ ישר לתוך דלי החליבה מתחתיי. כן, אני פרה, אבל יש לי מה להגיד על זה.

כולם חושבים שלפרה יש רק יעוד אחד – לייצר חלב עבור בני אדם בוגרים. לא מבינה את זה. מדוע בן אדם מעל גיל שנה צריך לשתות חלב? לאן עוד יש לו לגדול? עוד פחות מבינה מדוע גבר נשוי מחפש כל הזמן פטמות מחוץ לבית, ולאו דווקא של פרות.

אני מתבוננת בפליאה במעלליו של שוקי, החולב הקבוע שלי. כשהוא מסיים את המשמרת שלו, במקום ללכת לישון, הוא פושט את חולצתו ומשתרע על ערמת החציר בפינה הכי חשוכה ברפת. אחרי כמה דקות מגיע זוג הפטמות התורן. לפעמים זו בלונדינית, לפעמים שחרחורת, לפעמים ערמונית, אך תמיד היא בגיל של הבת שלו.

אחרי כ-20 דקות שוקי רוכס את מכנסיו, שלא טרח לפשוט כלל, מעיף מבט אחרון אל הנערה, שעיניה חצי עצומות, וחיוך מרוצה על פניה. היא לא יודעת, מה שאני יודעת, שהיא לעולם לא תראה את שוקי שוב. נצחיה, אשתו של שוקי, לא מגיעה אף פעם לפה, אז אין לי מושג איך היא נראית. האמת, אני מתה להכיר אותה. רוצה לשאול אותה אם היא יודעת על מעלליו של בעלה, ואם כן, למה היא שותקת לו.

אני נזכרת איך כל הפרות הזילו ריר כשהפר החדש, ג'ואי, הגיע לרפת מאוסטרליה הרחוקה. כולן עמדו בתור אצלו, ליקקו לו, הנועזות אף בדקו בהערצה גלויה את הדבר הענקי שהיה תלוי לו בין הרגליים. אני עמדתי מהצד וחיכיתי. הן כולן פרות צעירות, ואני מנוסה במשחק הזה. הפר אוהב לכבוש, ולא שיכבשו אותו. לכן רק הבלטתי את עטיניי המפוארים, ופסעתי לידו, מציצה בו מהצד באקראי כאילו.זה הספיק. ארבע עגלות חמודות היה שכרי, וכל הפרות התפוצצו מקנאה.

אבל עכשיו אין זמן לסיפורים, כי כבר 3, והפגישה שלי מגיעה. באפלולית הרפת אני חשה כרגיל ידיים ממשמשות את עטיניי. רגע....הן לא שעירות ולא מחוספסות! זה לא שוקי! אני מסתכלת היטב. אישה בגיל של שוקי, שערה האדום כלהבה משובץ בפסי שיבה, אך ידיה ענוגות ורגישות כשל בחורה צעירה. "אז את ג'ודי המפורסמת", היא לוחשת באוזני, יושבת על השרפרף מתחתיי. "שוקי סיפר לי שאת מלכת הרפת. כבר מזמן רציתי להכיר אותך, אז מזל ששוקי חטף שפעת, והרופא אסר עליו לצאת מהמיטה". "אז את נצחיה!", אני גועה בהפתעה. "תמיד רציתי לשאול אותך אם את יודעת על מעללי בעלך ו...."

אך שאלתי נקטעת באמצעה, כשנערה בלונדינית בת 19 בערך נכנסת לרפת ומתקרבת לעברנו בעיכוס חושני. "הי שוקי!", היא אומרת בקול מתגרה. "החציר מחכה לנו, אז קדימה, סיים את החליבה, מחכים לי בגן הירק". ואז היא קולטת שזה לא אדון, זו גברת על השרפרף מתחתיי.

נצחיה מרימה את ראשה האדמוני, ונעמדת במלוא קומתה. ידיה על מותניה הדשנות, חזה האדיר, הכי גדול שראיתי במושב, פורץ קדימה בגאון. "שוקי? מה יש לך עם שוקי בעלי?", היא אומרת בקול חד אך ברור. זיק של בהלה בעיני הנערה, והיא פותחת במנוסה החוצה, לא לפני שדלי החליבה הכמעט מלא טס לעברה בתנופה מכוונת היטב. צווחותיה המבוהלות נשמעות בכל המושב, כשראשים מציצים מהחלונות וגועים מצחוק למראה דמותה הרטובה, מדובללת השיער ומעוררת הרחמים.

גם אני גועה מצחוק. נצחיה לא מנידה עפעף. במתינות היא לוקחת דלי ריק וחוזרת לשרפרף שמתחתיי, כשהיא סוחטת את עטיניי שוב. סילון חדש חם ולבן מפכפך לתוך הדלי. "תינוקות, זה מה שהם, כל הגברים", אומרת נצחיה ,וחיוך יודע-כול בזוויות פיה. חיוך של מלכה, ששלטונה ברפת מובטח, גם אם עליה לנפנף מדי פעם זבובה טורדנית זו או אחרת. "מווווו!", אני גועה בהסכמה, והדלי מתמלא שוב חלב.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)