הסרט הבריטי המקסים MADE IN DAGENHAM או כפי שהוא תורגם במספר מדינות WE WANT SEX מתאר את מאבקן של קבוצת פועלות בבריטניה למען שכר ותנאים שווים לאלו של הגברים. הסרט גרם לי להיזכר בסרט אחר שעלה על האקרנים לפני יותר מ30 שנים "תשע עד חמש". – על נשים עובדות, בוסים גברים, סקס ודולי פרטון אחת.

יום אחד פשוט נמאס להן והן החליטו לשבות. קבוצת תופרות במפעל של ענק הרכב "פורד" בעיירה דאגנהם בבריטניה. השביתה של תופרות ריפודי המושבים השביתה למעשה את כל פס היצור וסחפה אחריה נשים עובדות רבות נוספות. בסופו של דבר מאבקן הביא לחקיקת ה-EQUAL PAY ACT בשנת 1970, חקיקה שהישוותה את תנאיהן לרבות השכר לזה של הגברים. החקיקה הבריטית הביאה לגל של חקיקות דומות ברחבי העולם המערבי וכמובן גם בארה"ב שם נחקק ב1972 ה-EQUAL RIGHTS AMANDMENT.

אבל כמו שאנחנו יודעים חוקים לא כל כך מהר משנים מציאות קל באופן יחסי לחוקק חוקים אך הרבה יותר קשה לשנות את אופן החשיבה ונורמות ההתנהגות של הבוס הממוצע הרואה במזכירה שלו במקרה הטוב מכונת קפה או לחילופין קולב לשטוף בו את העיניים ובטח שלא עתודה ניהולית.

אז איך כן מביאים לשינוי אמיתי!!! לא על הנייר?

0.  
0.  
0. שנות השבעים היו שנים של משבר כלכלי בארה"ב ובכל העולם. המשבר שבר סופית את הקונספט של גבר מפרנס ואמא עקרת בית. כעת היה צורך בשתי משכורות בכדי לפרנס משפחה ועקרת הבית או האם העובדת בחצי משרה פנתה מקומה לאם העובדת בשתי משרות, אחת בעבודה ואחת בבית.
0.  
0. באותה התקופה התרחשה מהפכה טכנולוגית אדירה ששינתה את שוק העבודה. הכלכלה הפכה מכלכלת תעשייה ויצור לכלכלת מידע. מחשבים הפכו לחלק בלתי נפרד מהעבודה המשרדית, מכשירי תקשורת ופקס, מכונות צילום ועוד העלימו את היתרון הפיסי הגברי שהפך ללא רלבנטי בעולם העבודה החדש בו נדרשו מיומנויות חדשות.
0.  
0. אם בשנות ה-60 נשים היוו כ35% מכוח העבודה, הרי שבשנות ה-80 הם כבר מנו כמעט 50%. אותו התהליך התרחש גם בקלפי, בפעם הראשונה מנו נשים כמחצית מהבוחרים. השינויים הללו נתנו להן כוח ומודעות פוליטית שקודם לכן היו חסרים.
0.  
0. יותר ויותר נשים הצטרפו לאיגודי עובדים. איגודים בהן השליטה היתה גברית למהדרין, איגודים שהזניחו עד עתה את זכויותיהן של הנשים לא יכלו יותר להתעלם מהכוח הנשי החדש העומד על זכויותיו לשיוויון.

אז על מה בעצם המאבק?

למרות החוק החשוב שאסר אפלייה בין נשים לגברים במקומות העבודה, המציאות היתה כאמור אחרת. רוב הנשים עבדו במה שמכונה "צוארון ורוד", כלומר עבודות נשיות שהשכר המשולם בהן הוא נמוך. ב1978 עבדה אחת מכל 4 נשים בארה"ב במזכירות, אחזקת בית, הנה"ח, מורה ביסודי או מלצרות. מטבע הדברים הרוויחו הנשים 60% משכרם של הגברים.

על רקע הזה התאגדו ב1973 בבוסטון כמה מאות נשים והקימו ארגון שנקרא "תשע עד חמש" (כן, זה לא רק שם של סרט).הם יצאו בשורה של דרישות בינהן, שכר שווה, הזדמנויות קידום, תיאור עבודה מפורט, הטבות לאימהות, תשלום עבור שעות נוספות והזכות לסרב לעשות עבודות פרטיות עבור הבוס. כלומר, אם אני המזכירה שלך זה לא אומר שאני צריכה לקנות בשבילך מתנות לאישה ליום הנישואין. הן הגישו תביעות במקרים של הטרדה מינית, תקפו חברות שהנהיגו מדיניות מפלה ולחצו על המדינה לאכוף את החוקים הקיימים.

הרוח החדשה הזו של המגזר ההולך ותופח של עובדי המשרד ירתה את יריית הפתיחה כבר ב1969 כאשר מפעל אחד הנהיג קוד לבוש שדרש מנשים לא ללבוש מכנסיים. הדבר הביא למחאה אדירה. עשור מאוחר יותר 76% מעובדי המשרד היו נשים. אך רק 10% מהן מאורגנות תחת איגודי עובדים. הן הרוויחו כ8000$ נטו בשנה כאשר קו העוני עמד אז על 6800$. מחצית משכרן שולם למעונות יום לילדים. בתנאים שכאלו גם אוכל הופך למותרות.

הסרט "תשע עד חמש" מדבר בדיוק על הנשים הללו. למי שהספיק לשכוח (30 שנה לך תזכור...) ג'ין פונדה,לילי טומלין ודולי פרטון מתאגדות יחדיו לנקום בבוס השוביניסט. האחת בשל היחס המזלזל לו היא זוכה, האחרת לא זוכה להכרה בכישוריה ולקידום, והאחרונה בשל הטרדות מיניות. "תשע עד חמש" הפך לקומדיה המצליחה ביותר בשנות ה-80  וגם לאחד משירי הנושא המצליחים והאהובים. כתבה ומבצעת – דולי פרטון.