ההיית? לא. חלמתי חלום -- כשהטירוף הוא התרופה אפשר להגיע רחוק. ביחד. קרוב כל כך שזה שורף בקצות האצבעות המדומיינות אין-ספור פעמים עליי ועליך הלוך-ושוב על גוף על פצע על שפה עליונה ותחתונה על פירורים של שניים שהתפזרו על הרצפה. להרים ולשאול: זה שלי או שלך? --ואיך אפשר למות ולהיוולד כל כך הרבה פעמים. ביום

----------

אני נכנסת לחיוכו או מקימה את ביתי הקט על לשונו אני מתגוררת בכף ידו הוא סוגר את אצבעותיו אבק זהוב קצת דם*

----------

אתה רואה לי את החרדות-שבחדרים הקטנים הנעולים וזה הביחד הכי גדול שיש. וזה גם הפחד הכי מצמית. כי לראות אותי ככה גם עירום וגם עריה גם ערה וגם ישנה גם גאה וגם בוכה זה בשבילי לא כמו הנסיעה ההיא שיצאתי לבד בלי לדעת לאן אני אגיע ובלי לרצות להגיע לשומקום וידעתי שהטיול הזה שאני לוקחת אותי הוא טוב לי מאד. כנרתשלי. שלי. ככה זה היה אז.

אבל עכשיו זה אתה ואני שניים אוחזין בהגה-כוח הזה ואני לא רגילה שמישהו נוהג כל כך איתי תמיד שנאתי שמתערבים לי בנהיגה ומי שהתערב נתתי גז יותר חזק או ברקס מטלטל עצמות ואיתך אין אופציה של שיוט תמיד זה סערות ואם אין סערות אז עין לציון צופיה ובודקת מתי תגיע לנו חרדת-המוות שאוכלת חלקות של דשא ירקרק ורך שטיפחנו במסירות נפש ורפש וביד כל כך עדינה. כל כך עדינה היד שלך על המותן שלי עכשיו. שמונחת. כל כך קרוב. כמעט קרוב מידי. מנח יד על מותן. מנח יד על בטן. כשככה הכל נרגע. וככה מתחיל פחד

----------

והצמא, זכרוני הוא הצמא, אני למטה, בקרקעית, בבאר, אני שתיתי, אני זוכרת.*

תסמונת סטוקהולם דו כיוונית. אפשר לקרוא לזה גם ככה -----------  איך אני דרמטית לפעמים. נראה לי שזה חלק מהעניין של ליהנות מהסבל. וכל המוות הזה. למה? ----------- שמאלך תחת לראשי וימינך תחבקני. איך זה שאני יודעת שזה ירגיש. מרגיש. הרגיש נכון עוד לפני שהרגשתי עליי כרית (אחת) של אצבע (אחת) שלך איך זה ----------- ורציתי להגיד את זה כך, על דרך החיוב:   

Rage against love: fuck you I will do what you told me

אבל

----------

ליפול כמו חיה פצועה במקום שעתיד היה להיות מקום ההתגלות.

כמי שלא רוצָה. שלא רוצָה כלום. הפה תפור. העפעפיים תפורים. שכחתי. הרוח בִּפְנים. הכל סגור והרוח בִּפְנים.*

------------

כבר כמה ימים התבשלה לי נסיעה ולא ידעתי לאן האישה שפעם הזכירה לי רחם שמה חותמת עגולה: ירושלים. בשבת בבוקר יצאתי לבד ודווקא בדרך הארוכה יותר (למ-שוך תַ'-ל-ה-גי-ע) מים עדינים באו מלמעלה כל הזמן והחלון היה פתוח לזה והייתי בענן כזה והכל היה לבן כל כך לבן-נקי היה הכל בשעות של האור ולא נתתי ליותר משתי מכשפות שאני להפריע לי במנוחה

בשורש גדלתי וגבהתי בכמה סנטימטרים וסנטימנטים מרוב שהיופי היה מונח לי בעיניים הושט משהו ותן לדברים לגעת. בך. ממש כך. ואמרתי בקול

אבל בשקט

תודה.

יש-שם את הנקודה ההיא הגבוהה שרואים ממנה כמעט עד סוף הזמן הסלע ההוא שם ישבתי גם בכיתי. אבל לא רק. דווקא היה שמח. כי הייתי עוד קטנה והבכי היה מוכר אבל אז עוד נעטפתי במשובות גיל שהסתירו לי את הפצע כמה טוב היה אז לא לדעת את עצמי יותר מידי. בכניסה לכותל שומר ושוטר ייעצו לי לחנות ברחוק אני בכל זאת מנסה, אמרתי, ברשותך וברשותך, ותודה. ועברתי סמטאות שעברו בהן האבות והאמהות. לפעמים זה בלתי נתפס. ונסעתי לאט יד אחת בהגה השנייה במצלמה וחניתי בצבעים אסורים ליד ארגז הזבל הגדול שלפני הירידה התלולה ויונה שתתה שם מים בשלולית וחתול הסתכל עליה מרחוק. בשקט. גם הוא היה במנוחה. מהברזייה של הנטילה סגרתי את המכשיר הנוצרגעים. מהברזייה של הנטילה התחילו דמעות. טיפות שעומדות תמיד בכותל אני בוכה אבל זה בכי טוב הבכי היחיד שבטוח.

שנשמע.

ויד שלא מן העולם הזה מנגבת שם את הדמעה להצמיד את המצח לאבן הקרה העתיקה הזו להרגיש קטנה וגם גדולה. ואהובה. צמרמורות של דורות עברו לי בגב שייכות כזו של עם ואל ובית

ואב ובת

וכלום לא ברור מאליו ושירת הבקשות של הלב המסוכסך של הנשמה שמטיילת בין עליונים ותחתונים ותחנונים של אישה ויהדות והודיה. והיה לי עמישראלחיונצחישראללאישקר בלי הפס הציני הקר שכל-כך קל לעטוף בו שכל כך התרגלתי

ציניות כקלף מנצח

ואני שואלת: אֶת מה?

-----------

מתחת לשמלתי בער שדה של פרחים שמחים כמו ילדי חצות. משב האור בעצמותיי כשאני כותבת את המילה אדמה. מילה או נוכחות שבעקבותיה חיות מבושמות; עצובה כמו עצמה, יפה כמו התאבדות; ומתעופפת מעליי כמו שושלת של שמשות.*

----------

 http://www.youtube.com/watch?v=JZ1Mi77nogQ

אמרת חבל שאנחנו לא בדווים לפעמים. באמת חבל. הייתי יכולה לרצוח אותך על רקע חילול כבוד המשפחה וזה היה יותר מבסדר. הייתי טוענת לשפיות זמנית. באמת חבל לפעמים. כמו עכשיו. שלא יהיה לנו לפטופ (שלא נהבהב לעולם החול והים והמדבר) והיית אוסף אותי (אשה בדווית ראויה. עושה כבוד לגבר שלה. קח, חביבי-יא-עיני, תנהג) בזמן שאין בו שעה מהשביל על הגבעה עם סובארו טנדר לבנה עם בוץ בגלגלים והיינו נוסעים לאחד ה-גל-ע-דים שיש בנגב להרוגים של תאונות דרכים כי שנינו אוהבים את טרגדיה והיינו יחפים מגע ישיר-רציף לאדמה ומכוניות היו עוברות בי-עף לנו הלב משוגע והיית מצביע לי על צב ואומר לי בואי נלך אחריו ולא היינו מפריעים לו והיית נהיה איטי לי על המותן כשתלחץ קצת חזק: תרגישי. אני חי בך עכשיו. ככה היית אומר לי. בקול האמיתי שלך. אם היינו בדווים עכשיו

----------

ואז הייתי רוצחת אותך (הייתי חייבת. כבוד. זה לא עניין של מה בכך אצלנו בפזורה. על גאווה. ודעה קדומה על מה זה מוקדם ומאוחר בתורת הערגה)

---------

התעקש בחיבוק,

הכפל את הפראות,

מלא בחטאים

את החלל ביני לַראי

עשה מזמור של מצורעת

ביני למי שאני חושבת אותי.*

---------

בחזור רציתי בך מין ברור ולא מסובך גוף וגוף מבקשים להטמיע להזיע להטביע להביע עוצמה כשהיא גדולה מערימות המילים שלנו כזו שאפשר להרגיש ממרחק כשהיא מתגעשת בתוך. ובכלל מתחילה מהמקום של הרגש זה שבגללו באנו (להרגיש. להרגיש. להרגיש) רציתי שתהיה לי מין פשוט מין רגיל גבר אשה: תעשה לי חזק, רוצָה קצת כזה? ותעשי לי גם את. אבל אנחנו לא יודעים כזה אתה ואני. אתה תהיה חייב להתלפף סביבי בנואשות כדי להרגיש את הדם לסגור עליי עם גוף חלק ללחוש לי באוזן רק כך. רק כך. ולתת לי לבוא אליך מעליך מתחתיך, נותנת ומיטיבה. וזקוקה. רק כך. רק כך. בטבע למשל לטאה נקבה ולטאו זכר לא יוצאים לדייט או פותחים צ'ט (איך זה שאפילו את זה לא עשינו מעולם?) הם פשוט יודעים מה הטבע הטיל עליהם לעשות. ואל. אל תגיד לי מותר האדם. בא לי לפעמים להיות בהמה שאין לה אסור ומותר. כמו עכשיו שאני זזה בלי שליטה. אני לא מבינה מה יוצא לי בקול חוץ מהשם שלך. נחת זרועך הלא-נינוחה עליי (תורת ה-ל-א-חוז) ועוד שנייה אתה גומר בצעקה קצרה. מלא. מלא. מלא אתה-קטנים מתפזרים בי ועליי על הבטן חלום לבן עתידני (חייזרי וחי-זרעי) חלום חללי. להגיד ביחד בקול: חלום חללי. חלום חללי. כזה נוכח. אם נישאר ככה נידבק ולכשיתפרדו הגופים נשמע את השריקה של הלב הצונח ומפרפר עצמו בין חדריו מאותת שקשה לו לשאת את כל זה ביחד, זה המון מידע לעכל. אנחנו מייצרים ערפל. זוהר

----------

עכשיו התאספו כל פחדי הילדות, בדיוק עכשיו כשאני מתחילה להיות בוגרת. אבל לכן הם התאספו.*

----------

וירא מהומת הבוכים והמייללים בקול גדול: ויבוא ויאמר אליהם מה-תהמו ותבכו הנערה לא מתה אך-ישנה היא: וישחקו לו והוא הוציא את כולם וייקח את-אבי הנערה ואת-אמה והאנשים אשר אתו ויבוא אל-החדר אשר שם שוכבת הנערה: ויאחז ביד הנערה ויאמר אליה טליתא קומי, פירושו; ילדה, אני אומר לך קומי נא: ומיד קמה הילדה ותתהלך והיא בת שתים עשרה שנה וישומו שמה גדולה: ויזהר אותם מאוד לאמור אל-יוודע הדבר לאיש ויצו לתת לה לאכול

(הבשורה על פי מרקוס, פרק ה' 35-43 תרגום: פ. דליטש)

----------

כמו שאת. חצץ של רכבת אבנים אפורות-קטנות לנסות לרכך פונקציה מרוכבת. לא לנסות לחשב את האינטגרל. לא לנסות. זה יהרוס לָך את האי. את האי-אפשר

כמו שאת.

----------

ביום החמישי בערב נזקקתי להסחה שמבחוץ  אז חשבתי אלמודובר. אהבת בשר ודם שלא ראיתי ועכשיו הוא פה במארז (צורה יפה למילה. אין עוד הרבה כמוה. אולי מענק, מאבק, מהפך. מילים שבאות עם אקסטרה. מילים מוגדלות) והוא מתחיל (עוד לפני המילים של השמות) עם היפה הקבועה שלו מצוידת בבטן-ענק-עם-גמד-חיים-קטן-בתוכה בתוך בית עם מאמא כזו או דודה כזו או אחת שלוקחת תחת חסותה. והיא כורעת ללדת, היפה. כורעת-ללדת במצב ובמקצב של הדברים, לא בתנוחה. כי היא הולכת אל הכיסא והדודה אומרת בשפה הנהדרת ההיא שצריך לצאת החוצה. והן יוצאות. היפה הולכת לאט. ככה. בלי תיק-לבית-חולים-שמכינים-לפני-שיהיה-מוכן-כשזה-יגיע-כשהוא-ייצא. ככה בלי כלום היא יצאה. ואוטו עבר ולא עצר וסוג-של-אוטובוס עבר והדודה, אחרי שהורתה ליפה לנוח-להישען-על-אוטו-בסצינה-כל-כך-חיה-ובודדה-ואנושית-בעולם, יצאה אל כביש, די שומם, ונעמדה אל מול האוטובוס (הלא-דוהר אבל נוסע) שעצר לבסוף. כמעט בחזה שלה. והנהג לא הפסיק למלמל שלא והן עלו והיפה ישבה והחלה מזיעה. מזיעה. מזיעה ומתאמצת. וצועקת. ופניה מתעוותות בכאב. והיא יפה כל כך. ומים יורדים והנהג מקלל. ויוצאים אל פריים של מעל. כאילו מהנקודה שאלוהים-של-מטה מסתכל. ובכי קטן. הוא נולד. והאוטובוס עומד ברחוב הזה ובתמונה הזו שנצרבה לי בתודעה. וכל הזמן הדודה לא מפסיקה לעשן.

והיפה שאלה, הוא שלם?

מעבר לזה אני לא יודעת

לא הרבה אחר כך נרדמתי. ובכלל לא ידעתי

שאני כל כך עייפה

.

-----------

ואפשר גם ליפול כלפי מעלה. עובדה

http://www.youtube.com/watch?v=xplClUU18wE&feature=more_related

* א. פיסארניק