הכרתי היטב את השופט מוריס בן עטר ז"ל שנטל את חייו. מוריס ואני למדנו ביחד באותו מחזור בפקולטה למשפטים בהר הצופים (אז היינו כמאה תלמידים בלבד), התגוררנו בסמיכות במעונות הסטודנטים, התראינו לעיתים במפגשים חברתיים במעונות ובתקופה מסוימת עבדנו כעורכי דין שכירים במשרדים סמוכים בירושלים והתראינו לא מעט. כסטודנט, מוריס היה שקדן ולקח את הלימודים ברצינות גדולה. כעורך דין במשרדו של השופט המחוזי דהיום משה דרורי, מוריס היה פרפקציוניסט ונהג לסיים את עבודתו במשרד בשעות מאוחרות של הערב. כשמוריס התמנה לשופט, בירכתי על כך כיוון שיסודיות והעמקה הן תכונות ברוכות לשופט . בנוסף לכל אלה , מוריס ניכן במזג טוב ומאוזן ובנימוסים מושלמים פרי חינוכו האנגלוסקסי ובאותם מקרים שהופעתי בפניו כשופט, התרשמתי משליטתו ומבקיאותו בתיק. כותבים בתקשורת שמוריס נטל את חייו בגלל עומס עבודה בלתי נסבל אך אני לא סבור שזו הסיבה להחלטתו הטראגית ליטול את חייו כיוון שמוריס לא קיבל לטיפולו יותר תיקים מייתר חבריו השופטים. אני חושב שמה שהוביל את מוריס לבחור במוות כמוצא אחרון , זו שאיפתו לשלמות בלתי ניתנת להשגה והוא התקשה לוותר על שאיפה זו בתמורה ליעילות ולסטטיסטיקה משופרת. ייתכן שהמערכת אינה יודעת כיצד לתמוך בשופטים שנקלעו לפיגורים בכתיבת פסקי דין והחלטות ויש להעמיד עבורם כלים מקצועיים לרבות אימון אישי, בתחומי ניהול הזמן השיפוטי . המערכת אינה מקיימת סדנאות בניהול זמן עבור שופטים ואינה מעבירה להם הכשרות בטכניקה של כתיבת פסקי דין והחלטות וניהול תיקים ואולם, אין זה הוגן להאשים את המערכת בהחלטתו של מוריס . חבל עד מאוד שמותו של מוריס הוא שזה שצריך לשמש תזכורת למערכת בדבר חובתה המיידית לקיים מנגנוני תמיכה , הדרכה ואימון אישי לכל השופטים ( ולא רק לשופטים שנקלעו לפיגורים) ואם יש לקח שניתן להפיק מן הטרגדיה של מוריס הרי שזהו הלקח. יהי זכרו ברוך. |