לא באשמתה היא הפכה לככר שכזו.

היא לא הזמינה יריות ודם,

היא לא ביקשה הספדים ובכי,

היא הייתה ככר המלכים -

שליטי הכדרור הושלכו בה אל המזרקה.

ככר שתמיד טעתה בספירה

וכולם סלחו לה על חסרונה,

קשה לספור אחד אחד,

מאות אלפים שקוראים לשלום.

150,000 איש באו לזכור הערב ולשיר עם האמנים.

כמה היו מגיעים כדי פשוט לעמוד לזכרו?

לעמוד ולשתוק,

לעמוד ולזכור.

כמה יגיעו מחר אל חומות בית הכלא,

כדי לעמוד ולחסום בגופם את שמחת היורה

אם לא יהיה שם מי שישיר?

בעוד עשר שנים כבר אף אחד לא יבוא כדי לזכור,

יבואו כדי לשיר בהופעה הכי זולה בעיר - על שם רבין.

בעוד עשר שנים, אולי יימצא הנשיא שיחון את מי שרצח.  

ככה זה בדמוקרטיה, תמיד מוצאים בה סדקים.

כך היה כשלא הוציאו אותו להורג כשנשפט,

כך היה כשבית המשפט נאלץ להכריע בעד ברית הקללה מחר .

לא על סמך חוקי המוסר והצדק, 

אלא על סמך החוק היבש שסופג אליו את הדם.

לפני שבעה ימים נולד הילד, שאסור היה שייוולד.

ילד שלעולם לא יהיה חף מפשע

ולעולם ינוע על פני האדמה הזו מקולל כאביו.

אהבתי את יצחק רבין ואני חרד מפני יום השכחה.