קטע מרומן מן המאה התשע-עשרה מאת פול מרטין מולר, "הרפתקאותיו של סטודנט דני" :
"חקירותי הבלתי נלאות הופכות עבורי את היכולת להשיג משהו לבלתי אפשרית. יתרה מזו, אני מתחיל לחשוב על עצם חשיבתי על המצב שבו אני מוצא את עצמי. אני אף חושב שאני חושב על זה, ומחלק את עצמי לסדרה נסוגה אינסופית של "אני"ים המתבוננים זה בזה. אינני יודע באיזה "אני" לעצור ולראותו כ"אני" האמיתי, וברגע שאני עוצר באחד מהם, שוב יש "אני" שעוצר שם. אני מתבלבל ומרגיש טשטוש, כאילו הצצתי לתוך תהום ללא תחתית, וחיפושי מסתיימים בכאב ראש נורא"...
CIMULACRAX7
DATA LIFE |
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רות היום האגו שלך ושלי מחוברים ברשת :-)
מקבלת את התהיות של רות על אחידות האגויים, למרות שאם היא מסתמכת על יונג אז דווקא תורת המרתף שלו, והקביעה שלו שכל האנושות נהנית מאוצרות אותו מרתף, אז יש איזה מקבילות בין האישייויות שינקו מאותם מקורות.
לגבי העבודות שהבאת, הן נהדרות אבל האחידות הגמורה בדמויות מפריעה לי מעט, בהקשר לקטע הפרוזה שהבאת.
פוסט נהדר אבי. תודה לך
לאה
האם כל האגואים ממש זהים? תמהני.
מנסיוני, יש בהם שוני כלשהו.
אני כמעט בטוחה שמולר הסופר התכוון לכך.
יונג בנה על כך את תיאורית הארכיטיפים.
מקום למחשבה כשמציירים ובכך בוראים יצורים (בכל שיטה שהיא).
רות
תודה אנטון :-)
היצירות נפלאות...
אכן המדיטציה מאפשרת ראיה הוליסטית של מרחב-זמן...
מרחב אויקלידי, שני קוים מקבילים לעולם לא יפגשו, במרחב היפרבולי, לא-איקלידי, כל הקוים יפגשו בקוטב או הייחודיות.
אביבית,
ענית לעניין, אחת הטכניקות היא ריקוד הדרווישים, הסיבוב מאחד אותם בייחודיות...
כשבעל הבית איננו בבית, המשרתים [אני'ים ] עושים ככל העולה על רוחם.
האפשרות לחזרת בעל הבית, היא להתרכז בתחושת הגוף, כשהגוף הפיסי נוכח נוצרת אחדות בין הרוח לגוף ואז המחשבות שחיות בעתיד\עבר נמצאות בהווה. ונעלמות...
אמרת "דני" ואני נזכרתי בהנס כריסטיאן אנדרסן