יום אחד היא הלכה לקופת החולים. כמו בכל יום רגיל אחר התלבשה בלבן- הצבע החביב עליה, סירקה את שיערה הביטה בפניה היפים והקשישים, חשבה על סדר יומה הממתין. אין לאן למהר , אין לאן לאחר- סידור קטן בקופת חולים והלאה משם.... אספה את תיקה ואת עצמה, שלחה מבט ללוח התמונות בו מופיעות תדיר תמונות של ילדיה ונכדיה האהובים, מבט על הדירה והנה היא בחוץ. בדרך לקופת החולים כשצעדה ברגל הביטה על האנשים כמנהגה וחייכה מידי פעם אל העולם- כרגיל כרגיל. כשכבר הגיעה לקופה ועמדה בתור בדלפק, הביטה לצדדים לראות מי עומד לידה... אז ראתה אותו!!! פניו התקמטו ב20 שנים האחרונות שיער השיבה שלו דמה יותר לצהבהב ועיניו עכורות ניקוטין, לצידו עמדה זוגתו שהזדקנה גם היא טרם עת. כשראה אותה - נבהל ומיד נשא רגליו ובהליכה מהירה פשוט נעלם. היא בטוחה שזה הוא! זה הוא ללא ספק- איך הוא ברח ממנה! כשסיימה את סידוריה התפנתה ללכת לכיוון המעליות ... שם ליד המעליות הוא עמד - שוב!! הפעם השירה בו את מבטה ואמרה: "אפשר להגיד שלום. לא? הוא שאל למה? אנחנו מכירים? היא אמרה : בטח מכירים וגיחכה. הוא הביט אליה במבט ריק וקפוא דלת המעלית שנפתחה בדיוק....הצילה אותו משם. היא, נותרה מחוץ למעלית, המומה, נעלבת , הייתכן שבעלה לשעבר, אבי שלושת ילדיה, אהבת נעוריה , האיש שהתחתן עימה לפני 45 שנים - כך נהג? לפעמים זה לוקח רחוק. |