בלב פרדס

עמוס פירות נוטפי עסיס

עמדנו שותקים.

לרגלינו,תרמילי חיינו

במשקלם הבלתי מדיד

וריחות פריחת זמן הדר

מבשרים בנו טוב.

באות הנכון,

הנפנו פקלאות

אל כתפינו הצרות עלינו.

את,התחלת ללכת

ואני על עקבותייך

כמשנן מילות תפילה

זכורות היטב.

לפתע עצרת,פנית לעברי

ביקשת שאניח לך לשקוט.

אז הנחתי ללב,שיחסיר

בין בוא פריחה

למשמע שפתייך

הן שפילחו בי,כסכין

"אל נא תוסיף

אמשיך לבד".

(כל הזכויות שמורות ליגאל פילר)