אני שונא, אוי כמה שאני שונא שבחורות מסמסות לי על הבוקר, כאילו לא מספיק כל הסצנה הזאת גם כן. "בוקר טוב עמית, זאת "אני" מג'יי דייט, חוזרת אליך בעקבות המייל שלך, שיהיה לך יום נפלא, נדבר בערב. בתרגום חופשי משפת הדייטים זה אומר שאני, הבחורה, ואם לא יהיה לי משהו יותר טוב לעשות היום בערב, אתעלה על עצמי ואתקשר אליך, ראה עצמך כבעל פוטנציאל להיות "מיוחד".

ערב לפני. ובכלל אני כבר נטול מנוי בג'יי דייט, מה שעוד יותר מקשה על זכות הראשונים. או, הנה קיבלתי הודעה,  מישהי בעלת מנוי? וואלה רצינית! אז היא שלחה לי הודעה, צרפה את המייל שלה ובכך בעצם חתמה ואמרה לי חבוב, הכדור אצלך. רגע אז עכשיו תורי? אז בסדר תורי. לילה. שולח לה תשובה הכוללת כמובן את מספר הנייד שלי דקות ספורות לפני שאני נכנס למיטה, ולא נותר לי לקוות שהיא תתקשר, מתישהו? אז זהו שלא, ותרשו לי באמת לא להשלות את עצמי סתם, ולא רק שהיא לא התקשרה, נו כבר לילה ומאוחר, אלא שבבוקר, כצפוי, כמו שעון שוויצרי – סמס! באמת תודה! עוד אחת! הפרטים היבשים כבר מדברים בעד עצמם כך זה נראה, והנה עוד רווקה מארץ הרווקות הנצחיות בתרגום סימולטני שמתפרש רק ככה במוחו של גבר.

עזוב, תזרום, מה קרה? תפסיק להיות כזה פלוץ שיפוטי אז הבחורה סימסה לך, אז מה!  ועוד אם מישהו היה אומר לי שאני הולך להתחתן עם זו הבחורה? כנראה שהייתי מתעלף מצחוק. אוי רגע, אמרתי חתונה? עד כאן הטיזר.

הערב הגיע לבסוף ואיתו גם הטלפון, נשמעת נחמדה כזו, קצת מחזיקה מעצמה, טוב בטח לא כמוני, אבל בסופו של דבר קבענו לנו דייט. שיהיה, מ'כפת לי! בעצם יצאנו רק לדייט אחד, פורמלי כזה נו, "אהלן אני עמית" וכאלה, ואם בא לי אני מנשק אותה בלחי ואם לא בא לי אז גם בסדר, ובמקרה הפחות טוב הדייט היה מתסתיים לו כעבור זמן לא רב במיוחד. נפגשים מחוץ לאינגה בר שאני מאוד אוהב, קצת מצחיק, אבל היא זו שהציעה שנלך לשם, מה שנותר לי רק להנהן בחיוך. והנה אנחנו בדייט והיא מקסימה ומקסימה ועוד יותר מקסימה! אין דברים כאלה! אני מוקסם לאורך כל הדייט, לא יכול להפסיק להתסתכל עליה. סיפרה שהיא נסעת לסוף שבוע עם חברות, ועוד אחרי זה לשבוע במנהטן – לעשות שופינג וכאלה. אני מתבאס גם על הסוף שבוע וגם על השבוע שאחרי זה במנהטן. "נדלקת עליה אה חבוב?", נגמר הדייט ויש איזו הרגשה מאוד מיוחדת, ת'כלס? אני עם כל הפאסון שלי? פעם ראשונה שאני מרגיש ככה. זאת הבחורה שהסמס שלה כל כך עיצבן את רגזני? למחרת הדייט בבוקר שוב סמס: "בא לך קפה היום אחרי הצהריים?" טוב זה כבר סמס בניחוח אחר לחלוטין ובעצם אני לא ממש שונא סמסים. טסתי לפגוש אותה לקפה ממש לפני שהיא נוסעת לסופשבוע עם חברות. לא מוותר עליה בשיט, ומשאיר את כל הפאסון בבית.

אנחנו בקפה, היא מבשרת לי שהן דחו את הסופשבוע ביום אז נוכל להאריך קצת את קפה שלנו, ישששש! נפל דבר בישראל ואני מתאהב בה! חד וחלק. אומרים שמרגישים את זה, ולתומי הייתי בטוח שאני מכיר את זה. אבל אני מרגיש וזה עוד חזק ממני, אין כאן שום רציונל, שום אנליטיות, שום הייטק ושום אייפון – אני מאוהב! לא תופס את זה אבל זה פשוט קורה. לא מכיר את הבחורה שעתיים, לא יודע עליה כמעט כלום חוץ משם פרטי, ושהיא מאוד מחוברת לעולם הזה, אבל אני פשוט יודע שזאת היא, ושאני רוצה להיות איתה, איך אני יודע? ככה! מהקפה המשכנו לארוחת ערב ואני כבר במאמצים קדחתניים לחפש שם את השריטות, הרי היא בטח לא כזו מושלמת וזה ברור שגם אני שרוט למדי, אבל ככה להסיר הגנות כל כך מהר, ככה בלי קסדה? ככה להחשף בפני מישהי ועוד ללא הוראות הפעילה? מה נהיה ממני? חזרתי הביתה – לבד וטיפה מוטרד. למחרת היא נסעה לסופשבוע המדובר.

געגועים רצח, כוסאומו שייגמר כבר. אף פעם לא חיכיתי כל כך למוצאי שבת. גם בשישי וגם קצת בשבת כל מיני סמסים חמודים ודביקים כאלה. היא באה אליי אחרי הסופשבוע שלה והייתי הכי מאושר, או בעצם הכי מאוהב בעולם – עכשיו אנחנו ביחד, ועכשיו סחבק הופך להיות מגה כוסית עם כתיבת שורות אלה, מה לא? אבל ככה זה שאתה מאוהב. בעצם אנחנו כבר באמת ביחד עכשיו, שיחות עומק מפרות כאלה על הכל, וכייף לנו, והכל קצפת ודבש מסביב. נשאלת עכשיו השאלה הגדולה והיא איך לעזעזל אני עובר את הנסיעה שלה למנהטן? גם כן כל הרווקות האלה שנוסעות כל הזמן ושנהנות מהחיים. רק זה חסר עכשיו.

כמה ימים אחר כך ויום הנסיעה שלה לתפוח הגדול בוא הגיע. אני משחק אותה קול, נו באמת זה רק לכמה ימים, לוקח אותה לשדה ולא מבין למה צריך לסבול ככה ישר על ההתחלה של איזה קשר, שדווקא הפעם נראה מבטיח. אומרת לי שהיא רוצה כל הזמן להיות איתי, אמרתי לה שזה הדדי. הוספתי וקבעתי לה עובדה שהיא באה לגור איתי ישר כשהיא חוזרת, מה שאומר שביום שאני אוסף אותה – היא באה אליי ישר. היא מסכימה וזה פשוט ברור לשנינו שככה זה צריך להיות. אוי? ועוד איך! והיא טסה לה לאמריקה הרחוקה. ואני? נשאר בארץ, אני מעז וחושב כבר על הכל. אני כבר מדמיין איך זה יהיה איתה, אבל אני בעיקר מרגיש וזה תמיד מדהים אותי מחדש שלא רק אני מרגיש את זה, אלא גם היא מרגישה את זה. וואו? פששש. מי כוסית? אני!

חפרתי לה אינספור פעמים ושאלתי אותה איך זה שממרום גילה היא עדיין לבד, שוב חיפשתי את השריטות עם הפנס, עם הלד, עם מה לא? ואין שם שום דבר שאני לא יכול להסתדר איתו. מפחיד ועוד לא הגענו אפילו לפרסומות, עוד לא למחצית ואין לנו מספיק שעות טיסה ביחד, אז איך כיבינימט שנינו יודעים שזה זה? והנה התשובה שמחד תישמע הכי קלישאתית? אבל פשוט ידענו. ומאידך הכי רציונלית? כי פשוט ידענו. אני לא זוכר מתי באמת אהבתי ככה מישהי, לרבות זה שאני עוד יותר לא זוכר מתי העזתי לכתוב על זה. כוסית? אני?! דה!

אחד השבועות היותר ארוכים שהיו לי בחיים והנה האהבה שלי חוזרת. ההמתנה הכי ארוכה היתה בבן גוריון, נו שתנחת כבר, חייב להסניף אותה. "את באה לגור איתי?" אני שואל, "ברור" היא משיבה. אני מת עליה, באמת! ככה פשוט. עכשיו יש אישה בבית וזה אומר שהיו ויהיו עוד שינויים כואבים אני יודע. אני קצת מתורגל, אז זה הופך את החוייה לסוג של יותר נוחה בעליל וזה בסדר. החליפה כמה מצעים, הפכה קצת את המטבח והביאה כמה ארונות בגדים משלה, כן כן, ממש רהיטים, לבחורות יש הרבה יותר בגדים בדרך כלל, ואיך אפשר בלי בית לנעליים? השכירה את דירת הפאר שלה ובאה לגור איתי בצ'כונה. אני זוכר שאמרתי לה שאני לא קל, אמרה לי אז מה. אמרתי לה שאני מעולה בלהעלב, ושסף הרחמים העצמיים שלי מאוד נמוך, אמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה לא באמת הספיק לי ושאלתי אותה אם היא מבינה שאני פסיכי, במובן הטוב של המילה כמובן, אמרה לי לסתום אז סתמתי. פתאום אני מוצא את עצמי, פתאום אני מוצא את עצמי קשוב ביותר לאישה המדהימה הזו שלי, פתאום אני באמת לומד אותה, יש עוד מישהי בבית? וואלה!

זו לא סתם עוד הרפתקה של כמה שבועות, זבנג וגמרנו – זה באמת חיים משותפים על כל הטוב והחרא שבדבר. הכל אולי וורוד וקרמבו אבל יש עוד כמה וכמה צדדים לסיפור, יש כמובן את הבן שלי בסיפור הזה, וכולם חייבים ללמוד להסתדר עם כולם ותודה לאל שזה מצליח. אני רוצה אותה כל כך נקודה, אני רוצה משפחה, אני רוצה סיבוב שני, אני רוצה אותה כל כך שוב פעם, אפילו שאני בלתי נסבל לפעמים, והרצון הזה הוא הדדי אצל שנינו. לא היתה כאן שום הצעת נישואין עם מוסיקה וכינורות, פשוט ידענו, הזמן כאן הוא בלאו הכי מלאכותי, אנחנו שנינו עברנו כמה דברים בחיים, אנחנו יודעים שמה שאנחנו הכי רוצים זה לחיות זו עם זה והמחויבות כאן היא ללא פשרות, ואם אומרים לכם שהאהבה מנצחת הכל – אז תאמינו, אולי לא תמיד זה מרגיש ככה אם להיות סובייקטיבי לרגע, אבל לא בכדי המציאו את כל הקלישאות האלה.

ידענו. לכל אורך הדרך ידענו. כן, גם היו ויהיו לנו עוד ריבים קשים בדרך, אני יודע. פעם כתבתי כאן באיזה טור שלי שכשזה זה אז זה זה? טוב אז אם לפחות לא בפעם הראשונה אז בפעם השנייה, כך גם עברתי טסט שני. כך, באופן בלתי נמנע, ושלא משתמע לשתי פנים עם הרצון הכי כן שלי, שלה ושלנו, במאווים הכי כבירים של שנינו וכל מילה כתובה שאפשר עוד לדחוס כאן במשפט הדביק הזה, ההחלטה נפלה והחלטנו, איך לא, להינשא. להינשא זה יענו לבוא בברית הנישואין או אם בעברית קוראים לזה להתחתן אז כן, אנחנו מתחתנים. די! כל מי שצריך לדעת כבר יודע, וגם תורה של הטבעת הגיע לא מזמן. טבעת אירוסין קוראים לזה? נו עם היהלום וכל הקולולו. מה שנשאר רק זה את תכנון ההגעה שלנו לחופה, כלומר האם נדפוק חתיכת כניסה מרשימה כזו בכדור פורח או במסוק עם שילוב של צניחה חופשית עוד לא בדיוק החלטנו, אבל זה ברור שבא לנו כניסה גרנדיוזית ומפוארת כזו עם זיקוקים, והחסידים של ברסלב שייתנו בראש שם לכולם. פחחחח אז זהו שלא. מקסימום חתונה צנועה כזו, משפחה וקומץ חברים קרובים באיזו חצר קטנה של בית עם גג משוקולד תספק את שנינו בהחלט.

אז אם יורשה לי כמה מילים לאשתי לעתיד?
כמו סתום אני מנסה לחבר את המילים לטור הזה אבל זה לא בא לי בקלות. יש מן חנק עכשיו ולא יעזור כלום שייזדיינו כולם, אבל אני מצד אחד עם כמה דמעות ומצד שני מחייך כי רק את יודעת כמה מאושר את עושה אותי. את תמיד שואלת אותי עם אני מאושר איתך, וגם מעל במה זו אני יכול רק להעיד שברור, ואם כבר במסגרת הדביקות שלי אז לא חלמתי, לא חלמתי שזו תהיה דווקא את, ואת הרבה הרבה מעבר לכל דבר שקיוויתי שאולי אזכה בו. אין שום סיכוי שמישהו חוץ ממך באמת יידע כמה אני אוהב אותך, וכמה החיבור בינינו טהור ככל שיהיה ומקסים וחזק. לאהוב אותך זו זכות ענקית שניתנה לי, לא חוויתי עוד אהבה כזו כמו שיש לי איתך ולא יעזור לך כלום אני הולך להיתקע איתך לעוד הרבה הרבה זמן. את השאר כמובן בבית כי בכל זאת את יודעת לא נעים, וגם ככה אני יוצא כאן כוסית. השבוע הזה היה אולי הקשה מכל השבועות שידענו ביחד, אבל שנינו ידענו לקחת מהשבוע הזה את חומרי הגלם על מנת למקסם ולחזק אותנו, רציתי לחכות עם הטור הזה אבל החלטתי שעדיף לכתוב אותו היום כשקר בחוץ אבל כל כך חם מבפנים. רציתי לומר גם שאת יודעת שאת האישה של החיים שלי, ואם זו לא את, אז זו לא תהיה אף אחת מירב, והנה גיליתי לכווווולם את השם שלך, את הטור הזה אני לא מקדיש לך תשכחי מזה. את הטור הזה אני מקדיש רק לעצמי כי תמיד רציתי להקדיש לעצמי טור, וגם מפני שאני נורא אוהב את עצמי, אבל בעיקר בגלל שאותך אני אוהב יותר, אבל בעצם את החיים שלי, תרשי לי להקדיש לך במקום.   

אפילוג: אממם, סליחה שנייה אבל אני רק מנגב את הדביקות ממני, אבל דעו לכם שהתכוונתי לכל מילה שנכתבה כאן. זה סופו המתוק של הסינגל הסדרתי שהבליח כאן מעת לעת עם איזו תובנה אחת או שתיים. עבורי זה היה מסע די ארוך מאז שהתגרשתי עד הלום, אבל הדרך היתה ללא ספק מאוד מיוחדת. תרשו לי לצטט את אריק לביא ששר את "זה קורה" של שמוליק קראוס:" זה קרה שהדרך התמשכה לי זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי." אני לא בא לעוץ כאן עצה למי מכם, ולא מתיימר להיות חלילה איזה  דייטר סדרתי, ממש לא. במהות שלי אני פשוט עוד גרוש שחי את החיים ורצה למצוא שותפה לפרק ב' ולחיים משותפים, ככה זה הרגיש נכון עבורי לפחות. גם אני לא ידעתי איך זה בא לי, אבל בסוף זה בא.

בעוד לא הרבה זמן אני שוב הולך להיות נשוי לבחירת ליבי, וכשאני חושב על זה אז אולי בעצם, זאת האהבה הראשונה השנייה שלי. אף פעם אי אפשר לדעת איפה מתחבאת האהבה שלכם, ואם יש שם איזו פינה, אז שווה אולי לבדוק גם שם.

עמית