לקראת שני מופעי המחווה הרצופים לאלבום – עיוור בלב ים ישבתי וחשבתי למה אני עושה את זה ?

הרי הנטייה הראשונית שלי כאמן היא ללכת קדימה. התשובה היא שהאלבום מ95 היה סוג של מדריך עבורי בעת עשיית האלבום האחרון "כל מה שאנושי".

חשבתי על האדם שהייתי אז לעומת האדם שאני היום. חשבתי על הטוטאליות שאפיינה את הגישה שלי באותו אלבום ודרשתי מעצמי את אותה הנחישות.

עכשיו, משחלפה שנה מאז יציאתו של "כל מה שאנושי" לאור, אני מוצא את המקום למופעי המחווה הללו. מחווה לאלבום שבזמן אמת לא הספקתי לתת לו את הכבוד הראוי ולנגנו מההתחלה ועד לסוף. עכשיו, 16 שנים אחרי, אני מוצא את ההזדמנות לעשות את זה יחד עם אורחים יקרים שהם שותפים לדרכי – רונה קינן ושלומי שבן. אארח גם את מקהלת הילדים "עפרוני". ינגנו – רם אוריון-גיטרה, שי ברוך- תופים ואוהד בן ארי- פסנתר.

שתי ההופעות האלו יהיו חד פעמיות וזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת לשמוע את האלבום במלואו, על כל פרטיו הקטנים והגדולים. לכבוד המופעים כתבתי קצת רקע על כמה מהשירים

המכסה הירוק

כשהייתי ילד בן 10 ירדתי לשחק לבד, עם כדור, בדשא של קולנוע ספיר בקרית ביאליק. היה שם מכסה ירוק שרובו מוסתר ומכוסה בדשא. ראיתי את המכסה הזה עשרות פעמים אך בפעם ההיא, משום מה, הסתקרנתי לפתוח אותו בעזרת ידית המתכת הנתונה בו. מכסה הברזל ושורשי דשא התנגדו בתחילה, אך במהרה נכנעו והמכסה הורם. ראיתי הרבה נקודות חומות זזות במהירות. לקח לי כמה שניות להבין שאלו ג'וקים. נורא נבהלתי ומבלי לסגור את המכסה הסתלקתי משם במהירות.
לא קן המקקים הוא שהמם אותי אלא מציאותו של משהו לא צפוי ומזוהם מתחת לפני השטח. אחרי שנים נזכרתי באותה החוויה בגן הציבורי והסבתי אותה לשיר על מערכת יחסים חסרת מוצא.

אליסה- קרבות תרנגולים

הלהקות הישראליות של תחילת שנות ה90... היום נהוג לקרוא לזה תור הזהב של הרוק הישראלי. אז זה נראה לגמרי אחרת. המאבק להשיג מימון להפקת אלבום, המאבק להשגת הכרה מהקהל, היה קשה ומתיש. כשסיימנו את המאבק הזה בהצלחה( האלבום של כרמלה גרוס ואגנר "פרח שחור" יצא לאור) כבר היינו שבוזים לגמרי. אורי פרוסט הגיטריסט הודיע שהוא עוזב את הלהקה בעבור לימודי קולנוע בביה"ס סם שפיגל בירושלים. ניסיתי למצוא לו מחליף, אבל כל גיטריסט אחר גרם לי ליאוש. וזה כי הגיטרה של פרוסט היתה מאוד יחודית והיוותה חלק חשוב מהצליל של הלהקה. החלטתי לעזוב הכל ולטוס לניו יורק, שם שכרתי דירה באיסט וויליג'.
היה יום שבת והטלפון צילצל. על הקו היה חבר של אחי הגדול. הוא הציע לי לצאת איתו ועם עוד חבר שלו להופעה באיזשהו חור נידח בקווינס. שמחתי על ההזמנה כי הייתי מאוד בודד. הוא בא לאסוף אותי עם חבר שלו במכונית מפוארת, שאיתה הם עבדו ב- קאר סרוויס. להפתעתי המכונית נעצרה לפני בניין ברחוב 7 מזרח. ואז היא נכנסה למכונית והתיישבה לידי במושב האחורי. לא היה לי שמץ מושג שיש לה יחסים עם המתופף של הלהקה שאותה נסענו לראות. חשבתי שהיא פנויה. התאהבתי בה תוך שנייה וניסיתי להתחיל איתה. גם אני מצאתי חן בעיניה והיא התעלמה מהמחויבות שלה כלפי המתופף הישראלי שמאוד לא אהב את נוכחותי.
בלילות הבאים אליסה ואני הסתובבנו יחד בברים של טרייבקה. היא היתה כל כך ידידותית לסביבה, כה נינוחה. גברים שישבו על הבר התחילו איתה והתעלמו ממני לגמרי. הם היו כמו חיות במאבק הזכרים להשגת הנקבה. לעומתם הרגשתי חלש וחסר אונים.

היא ידעה לצאת מזה ברוב חן, לקרוץ לי בעין, כמו לומר לי שהכל בסדר. ולבסוף לקחה אותי לדירה הקטנטנה שלה, הזמינה אותי לישון איתה, אך הזהירה אותי שאתנהג יפה ולא אנסה לשכב איתה. היה קשה להתאפק. אני זוכר את השיער הבהיר שבצבץ מבתי השחי שלה, בהם התבוננתי באור השחר העולה. אליסה.

המנון לאדישות

ברוך ניגן בטובה, בתזמורת כלי הנשיפה. אני ניגנתי גיטרה בס והכפלתי את תפקידי התדרים הנמוכים של הטובה. בהפסקות בין הקטעים ברוך היה מדליק סיגריה ואז מוציא את העשן דרך צינור המתכת המפותל ועושה צפירה נמוכה כמו של אוניה. המנצח היה מתעצבן, אבל לברוך זה לא הזיז.

יום אחד הגיע לבית התזמורת נער שלא הכרנו. שמן, מוזנח, לבוש בטרנינג כתום, שאותו קיבל מהסוכנות. לא ידענו מה העולה החדש הזה עושה כאן עד שהוא התיישב לנגן על הפסנתר. כשסיים את שירו היינו המומים. בפעם הראשונה שמענו כישרון כל כך מובהק ומיוחד. זה היה ארקדי דוכין באחד מימיו הראשונים בארץ הקודש. עשר שנים אחר כך ביקשתי ממנו להפיק לי את האלבום "עיוור בלב ים. ניגשנו יחד לעבודה ובמבט לאחור אני יודע שהפתרונות המוסיקאליים שהוא בחר עושים את האלבום הזה למה שהוא. הוא היה זה שכיוון אותי לחתור אל המרכז. והוא היה זה שהביא את מקהלת הבנות לשיר בסוף ערב ב' כסלו. הוא היה זה שעזר לי לשמור על כל מה שמיוחד.

ערב ב' כסלו

מי יחצה את גבולו של המוות, יחזור ויספר לחיים את מה שמתרחש בארץ המתים ?

רק המשורר. המוות לא חייב להיות גבול בשבילו. זה לא הסוף.

קראתי שירים של אבן גבירול.

הגעתי לשורה – כי יום אסוני ששוני. וביום ששוני אסוני.

השיר היה כתוב בחוברת שאבי ז"ל למד ממנה. הוא כתב מעל השורה : אסון = מוות. ששון = רצון.

זה קלע בול למה שחיפשתי להגיד.

והדימוי הענק, שגם הוא לקוח מאותו שיר של גבירול – עיוור בלב ים מי אותו יציל ?

מיד ידעתי שזה יהיה שם האלבום כולו.

הדרדרה נפשי לבור שביעי... זה לקוח מתוך "התופת" של דאנטה אלגיירי ( משורר מוונציה שחי במאה ה11 )

בתופת המתאבדים נענשים במדור השביעי. שם נשמותיהם הופכות לעצים בתוך יער אומללים.

בענפיהם מקננות ההרפיות. שהן חיות רעות מיתולוגיות, עם רגליים של ציפור טרף וחצי גוף עליון של אישה.

פתאום נהיה קיץ

תמונה שזכורה לי מהילדות : ערב. אני פותח את דלת חדר השינה. אימי יושבת על מיטה, שעונה בגבה אל הכריות, מניקה את אחי הקטן. החדר מואר באור מלא.

זוהי התמונה הכי משפחתית שיש לי. כך תמיד דמיינתי משפחה. אישה מניקה תינוק, והיא אשתי ואני

אבא של הבן שלה.

אבל את השיר הזה כתבתי הרבה לפני שנישאתי ונולדו לי ילדים. זו שכתבתי את השיר בגללה, לא כל כך רצתה אותי. חשבתי שאצליח לגרום לה לאהוב אותי בעזרת השיר. אני זוכר איך שהשמעתי לה אותו. היא ישבה על המזרון הסגול ובכתה. כשסיימתי לשיר ניסיתי להתקרב. הדמעות שעל פניה היו זרות. הן לא היו בשבילי. אחר כך היא הלכה. התקשרה ואמרה שאנחנו חייבים לסיים את הקשר. דמותה מטושטשת בזיכרוני, אבל השיר נשאר איתי מאז כאחד השירים הכי טובים שלי.

בטי

באתי לתל אביב מהצפון. ראיתי אנשים צעירים, בחורות מציצות מתוך בתים ישנים, צהובים ומפויחים.

אני לא מכיר אף אחד. הכל כל כך מנוכר. יש שכנה אחת בבית ליד, עם שיער שחור קצר, מראה רטוב. אני רואה אותה יושבת במרפסת שלה בערב, עם החברות. אני חושב שקוראים לה בטי.  הייתי רוצה להתחיל איתה. יום אחד אני משאיר לה פתק בתיבת הדואר. יום אחר אני עולה ומקיש בדלתה. היא פותחת. " מה אתה עושה כאן ? איך אפשר לעזור לך ? " היא לבושה בחלוק ירוק. צווארה עדיין בוהק מהמקלחת. אני בורח במרוצה במדרגות. עולה לדירה, למאורה. זעם ותאווה תאווה וזעם. ושנאה עצמית ורצון להזיק. לעצמי. להכאיב. אבל גם הומור שחור ומפייס. מה כבר קרה ?

כמה שנים אחרי התקופה המתוארת בשורות הקודמות, בשבוע שבו פיתחתי את הסיפור " ואז הופיעה בטי ", הופעתי במועדון "לוגוס" בתל אביב. תוך כדי ההופעה נקרע לי מיתר בגיטרה בס. בזמן שהחלפתי אותו מול הקהל, החלטתי להגיד את הטקסט שעליו עבדתי המון באותו היום, והוא כבר היה שגור בפי.

תוך כדי ההגשה של "ואז הופיעה בטי" הצלפתי בבמה עם המיתר הקרוע. הרגשתי חזק.