הפקידה החביבה מ"השירות למען הילד" הטיבה להבחין בחרדתם. היא גייסה את מיטב חיוכיה ובישרה להם כי הם יכולים כבר לנשום לרווחה.  "שבו!" הורתה לשניהם בראותה כי אבריהם נוקשים. פני ג'ודי היו מעוותים בנסותה לחייך. " מחר יינתן לכם הצו המבוקש על ידי בית המשפט. לכן, הסירו דאגה מלבכם, לכו וקנו בקבוק יין מהמשובח ביותר, ואת ג'ודי , תקני עוגה או תאפי כרצונך. העיקר שתוכלו כבר להרים כוסית לחיים. ג'ודי חשה כאילו נגולה אבן מליבה. עוד משוכה במסלול הייסורים הוסרה מעל הדרך. היא נשקה בהתרגשות על לחייה של הפקידה.

היה זה חורף גשום וקר. אותו יום קדרו פני השמיים ומטרות עוז ניתכו, מלווים במשיב רוח עזים, מטאטאים מהרחובות את אחרוני האנשים שעוד העיזו להוציא את פניהם החוצה מבתיהם.

קאדו שכבה לה בחדרה מול התנור הלוהט. למרגלותיה רבצה מיני כלבתה, מתמסרת הנאה לחום המלטף שעלה מהתנור. על הקיר הייתה תלויה תמנה שאותה אהבה קאדו יותר מכל. בתמונה נראית קאדו התינוקת כבת שנה, והיא נתונה בזרועותיה של ג'ודי אמה. עיניה הטובות של האם מחייכות במאור פנים, כמלטפות באהבה את בתה. קאדו נראתה בתמונה מחזיקה בבקבוק האוכל, וניכר היה בה כי היא מוצצת ממנו בתאוותנות מרובה. "איזו מתוקה הייתי" נהנתה קאדו למראה. מבלי משים ליטפה את הכלבה בינות לאוזניה, והחיה הפיקה מכך את מירב ההנאה.

מיטתה של קאדו לא היתה מוצעת, ובגדיה היו מוטלים באי סדר בולט על הרצפה. לעומתם ניכר מייד לעיין בספרים, שיד אוהבת מטפלת בהם. הם היו מסודרים כחיילים בשורה אחת, לא היה מהם ולו אחד שחרג החוצה מהשורה, אפילו לא במילימטר אחד. קאדו הזיזה את בגדיה הצידה ופרסה את השטיח העבה. עתה השתטחה עליו בהנאה, מניחה ראשה על צוואר כלבתה. זו הפנתה ראשה לעבר בעליה וליקקה את פניה בלשונה הוורודה באהבה אין קץ. בידיה החזיקה קאדו את ליבי בובתה, שנראה היה עליה כי ראתה ימים טובים יותר. הינשוף, בובה שנראה אמיתי וחי, היה מוטל אף הוא סמוך למיני. גם הינשוף, שכאמור כינתה אותות "פפוצ'י" כשהייתה קטנה, היה אהוב עליה ותמיד כליבי נמצא בקרבתה.

קאדו נתקפה במצב רוח קודר. אולי גרמה לכך הסערה שהשתוללה בחוץ ומזג האוויר הזועף. קאדו שפכה את מרי לבה בפני אהוביה, מיני, ליבי ופפוצ'י. היה זה קהל נוח שלא כיהה בה מעולם והקשיב ברוב סבלנות ובדומייה לכל אשר אמרה. במורד לחייה של קאדו זלגו דמעות. הן דמו לפנינים זוהרות וגדולות. אחת מהדמעות הגדולות הללו נתלתה על הריסים היפהפיים של הנערה.

רוחה הייתה רעה אליה, והיא חשה היטב כי פגעה קשות באמה האוהבת. הדבר קרה כשהטיחה בחמתה לעבר ג'ודי, נתונה בסערת רגשות עזה שפקדה אותה: "את אינך אמי, ואל תגידי לי מה לעשות! את ואבא אינכם הורי האמיתיים!"  היא זכרה שזעקה " הרסתם לי את החיים", ועוד המשיכה בלב רותח, "בגלל שלקחתם אותי לאימוץ, הרסתם לי את החיים, שכן אם לא הייתם מתערבים והייתם משאירים אותי , היא לא הייתה מוותרת עלי!" אפילו מבעד לכעסה הסוער יכלה קאדו להבחין בעווית הכאב שהסתמנה בו ברגע על פני אמה. היה זה כאילו הכתה קאדו בפטיש על ראשה.

קאדו הלכה ונרגעה והכעס הלך ושכך. עתה התחרטה על שפגעה כך בהוריה. בעצם אהבה אותם אהבה שאינה ניתנת לפשרות, אך פלטה את אשר עם לבה, ושוב לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הדברים כבר יצאו מפיה.

היא חשה פגועה והתמלאה רחמים על עצמה. זעמה היה מכוון לחיים .לגורל שלוקח אותך למקום שאינך מצפה לו כלל, כך הסבירה עתה לקהל  שומעיה , פפוצ'י, ליבי ומיני כלבתה. קאדו הייתה נערה נבונה ובוגרת מכפי שהיו בני גילה האחרים. אהבתה להוריה הסתבכה עם משבר גיל הנעורים וההתבגרות, ואי השקט הזה גרם לה גם לריב בלתי נמנע עם שי. התפרצותה הפעם נבעה מכל אלה.

היא חשה פגועה והתמלאה רחמים על עצמה. זעמה היה מכוון לחיים .לגורל שלוקח אותך למקום שאינך מצפה לו כלל, כך הסבירה עתה לקהל  שומעיה , פפוצ'י, ליבי ומיני כלבתה. קאדו הייתה נערה נבונה ובוגרת מכפי שהיו בני גילה האחרים. אהבתה להוריה הסתבכה עם משבר גיל הנעורים וההתבגרות, ואי השקט הזה גרם לה גם לריב בלתי נמנע עם שי. התפרצותה הפעם נבעה                                                                                                                              היא מצאה עצמה נסחפת למרחבים ולמחוזות שלאיש מלבדה לא היתה בהם דריסת רגל. רק טל, חברתה הטובה, היתה היחידה שיכולה היתה להבין אותה. בעיותיה הרי היו דומות לשל קאדו. ואכן היו פעמים רבות מספור, בהן נמצאו היא וטל משוחחות זו עם זו, מפליגות שעות ארוכות בשיחות נפש של גיל הנעורים הפרוע והמרגש. ואכן, בשעה זו התעורר בקאדו הצורך הדחוף  לשוחח עם חברתה הטובה, והיא חייגה אליה בטלפון. בעיניה עמדו דמעות כשביקשה מטל להגיע לביתה. "חברים זה לא רק דיבורים", כך תמיד היתה אומרת לטל, ואכן לא חלפה שעה קלה, ונשמעה נקישה על הדלת. טל נכנסה, מברכת לשלום את גו'די כשפתחה לה את הדלת. וחיוך על שפתותיה. אחר, כרוח סערה פרצה הישר לחדרה של קאדו, מותירה בעיקבותיה שובל של טיפות גשם..  מבלי להוציא הגה מפיה, שמעה טל את סיפורה של קאדו. "אני מרגישה בעניין הפגיעה הזו בהורי כל כך רע טל, ודוקא אתך אני יכולה ברגע זה לשוחח על כך.  זוכרת  טל ,כשחגגתי את יום ההולדת שלי?"  "לפני יומיים קאדו, אני זוכרת" גיחכה טל. "וכי איך  אוכל לשכוח? השבעת אותי חודשים מראש לקנות לך מתנה" צחקה. קאדו ניענעה בראשה בחוסר סבלנות. ליבה לא נטה ברגע זה אחר בדיחות הדעת של טל.  "אני כבר בת חמש עשרה טל, את יודעת?" עתה פנתה קאדו לעבר הרדיו שלה והפעילה אותו. כמעט בו בזמן, הגיע לאזניה השיר שכל כך אהבה. "אני פשוט 'בדיכי' נוראי היום. תקף אותי מצב רוח ממש רע טל, אולי בגלל החורף, שגורם לי להרגיש גרוע". טל חיבקה את חברתה, "יהיה בסדר" לחשה, "מה קרה לך לפתע  פתאום?".

 קאדו נחלצה מחיבוקה, כועסת משהו. היא לעסה את גומי הלעיסה שבפיה, משקיעה בפעולה  הזו כוח כה רב עד כי שיניה כמעט חישבו להישבר. "לאט לך קאדו ", גערה בה טל "מה עובר עליך בדיוק? איזה שד נכנס בך, קאדו"? שוב שבה קאדו לענין יום הולדתה. "חשבתי טל, אם היא בכל זוכרת את יום ההולדת שלי" טל הופתעה לשמוע, אך גם פניה הפכו חיוורות במעט, בקול חנוק המשיכה קאדו  לדבר "אין לי בעיה, ואני אוהבת את הורי אהבה עזה, אך מצב הרוח הזה, ופתאום מצאתי עצמי חושבת עליה, ובליבי התעורר כעס נורא ובלתי מוסבר.  ולכן שפכתי אותו על הורי. תפסתי קריזה טל,  וקרעתי בכעס חולצה חדשה שקיבלתי ליום ההולדת".  לראשונה נשאה קאדו את עיניה לחברתה, ולהפתעתה ראתה כי עיני חברתה לחות. "אוי טל, את בוכה?" קאדו לא ידעה נפשה מצער.  "אני בוכה קאדו. עיניך הרואות, כי כשסיפרת לי את סיפורך ,חשתי גם אני כמוך, בדיוק כפי שאת הרגשת. גם לי קרה הדבר ביום הולדתי, ברור שלא כלם חייבים להרגיש אותו דבר בענין האימוץ. אך את קאדו, בסיפורך כאילו הוצאת את הדברים מפי. רק מי שנמצא  במצבנו  מיטיב להבין לרוחנו."

"נזכרתי טל", חייכה לפתע "שאני התלמידה הכי שובבה.." אך טל לא איפשרה לה לסיים.  "שובבה? " צחקה  "התואר שובבה הוא בלשון המעטה, שכן גרמת למהומה לא פעם ולא פעמיים. המורים ממש קדושים על שאינם מעיפים אותך החוצה מהכתה". כך המשיכה טל לצהול, בהיזכרה במעללי חברתה. "אבל מה עניין השובבות לענייננו?"  חזרה טל והרצינה פתאום".  "ובכן, נזכרתי במורה נחמה, זו שלימדה אותנו את פתגמי החסידים".  טל עיוותה את פניה, שכן עליה לא היה השיעור חביב במיוחד. אך דוקא בעיני קאדו, נשאו הפתגמים חן.

"והנה אחד מהם: במקום לקרוע את המלבושים ולזכות ברחמי בשר ודם, מוטב לקרוע את הלב ולזכות ברחמי שמים". אמר זאת רבי מנדל מוורקא".  "אבל קאדו", טענה טל כנגד הפתגם. "אנחנו קורעות יופי את הלב. כבר מזמן קרעו לנו אותו"  

"יש שיר שאני נורא אוהבת טל". השיבה קאדו. "החלק בשיר שהכי אהוב עלי, הוא: 'לכל איש ואיש, יש כוכב בעולם, שלנו יפה מכלם' ".  "שיר נפלא יפיפה".הסכימה הפעם טל עם חברתה. וקאדו נטלה את הגיטרה, ופרטה עליה, שרה עם טל את השיר האהוב. נראה היה שכלבתה של קאדו מיני, מיטיבה לחוש במצב רוחה של קאדו, היא הרימה ראשה כלפי מעלה משחררת יבבה  נוגה לחלל האויר. אחר הניחה ראשה המגודל על גבירתה, והגדילה לעשות כשהניחה את כפתה על הגיטרה, כמבקשת לנגן אף היא. קאדו הניחה את כלי הנגינה הצידה, בעוד  מיתר אחד, ממשיך להדהד.   "זכינו קאדו בשתי משפחות ניפלאות."  "והן זכו בנו"  מיהרה קאדו להשלים את המשוואה.." בדיוק, האהבה הזו היא הדדית. לא ניתן לבנות יחסים כאלה על צד אחד בלבד. שני הצדדים מקריבים המון, ונותנים המון זה לזה. אנחנו להורינו, שעשינו אותם למשפחה, והם לנו ,שנהיו לנו הורים ונתנו לנו בית". קאדו ציחקקה. "איזה זוג פילוסופיות אנחנו טל". אך זו המשיכה בהלך רוח  הרציני שפקד אותה. "פעם סיפרת לי ,שהוריך אמרו לך, והורי אמרו לי את זה בדרכם שלהם, שאת יכולה לקטר ולבכות כרצונך, כתפיהם רחבות דיין, כדי לשאת הכול. תמיד הם נמצאים במקום לרשותך, בכל עת שתחפצי. כמו שאביך תיאר פעם לפניך ,ואת סיפרת לי בהתפעלות כזו עצומה. זוכרת?" קאדו נדה בראשה. "זוכרת גם זוכרת טל. עוד אמרו הורי, כי תמיד, בכל תחנה שארצה לעלות על רכבת החיים, הם יחכו לי תמיד. בכל עת  שארצה להעלות את ענין האימוץ, או משהו יציק לי, תמיד אמצא אותם מחכים לי באהבה."  

"לי אמרו, הוסיפה טל לתרום לשיחה את רעיונות הוריה, "לי אמרו שאם אני רוצה לשתוק, זה גם בסדר גמור מצידם, עד שארצה לשוב ולדבר, תמיד יחכו לי."  הבנות ישבו ופיטפטו, מתמוגגות משיחתן, אך אותו נושא כאוב בחייהן, שב ועלה. שום קישוט או ממתק אינו יכול להשכיח את חוסר המנוחה התמידי שהיה מנת חלקן של השתים. מדוע היא מסרה אותי לאימוץ קאדו? כך שבה טל והיקשתה. "איך שלא אסתכל על הענין, הרי שלמעשה היא נטשה אותי, כך חד וחלק.  בכלל, הרי הייתי עוד תינוקת כשנמסרתי להורי, היא לא הכירה אותי בכלל ואני עוד לא הייתי ילדה רעה, ולא הספקתי אפילו להציק לה. איך בכלל היא עשתה דבר כזה? הא קאדו? האם יש למישהו תשובה? איך זה שהיא לא אהבה אותי, קאדו" קאדו ניענעה בתוקף בראשה כמבקשת לנער מעליה את המראה שגרם לה לסיוטים. היא ליטפה ברוך את שיער ראשה של טל, מנסה להרגיעה. ואולי גם להרגיע את עצמה. "עובדה טל, שהוריך אוהבים אותך, הרי הם אימצו אותך ובחרו דוקא בך. הרי איש לא כפה עליהם, לאמץ דוקא אותך,  והם היו יכולים  לבחור במישהי אחרת, או במישהו אחר.  והנה, דווקא מכלם דווקא אותך אימצו. הביני חמודה, היא פשוט לא הייתה יכולה לגדל אותך."  אך טל לא התרצתה בקלות.  "את יודעת קאדו, פעם חשבתי שאולי אין לי זכות למתוח עליה ביקורת, אבל אין זאת אומרת, שאסור לי לשאול ולכעוס. ואולי מותר לי  ועוד איך, לבקר את מעשיה."  לב קאדו החסיר פעימה. מצוקתה של טל היתה כנה. והרי לעיתים גם היא עצמה חיפשה תשובות  דומות  לאותן שאלות שהציקו והכאיבו לחברתה. עיניה   היו  עצומות, כשפנתה לטל: "  יודעת משהו?  אם הורי לא היו דופקים את העסק ,  ולא היו לוקחים אותי,  לא  היה צריך בכלל לאמץ אותי". סברה קאדו." הרי במקרה כזה היא היתה חייבת  לקחת אותי, כי לא היתה נשארת  בידיה כל ברירה.  מי משאיר ילדים  סתם כך  בבית היולדות?"    

 " בסדר בסדר, אני בראש שלך  קאדו",  אמרה טל ."אז זהו. הורינו לקחו  אותנו ובחרו בנו . לכן זוהי בעצם הבעיה שלהם ושיאכלו  אותה . אין להם זכות למתוח עלינו ביקורת, כך אני מרגישה."   אך הרגשתה, לא היתה כה שלמה  כפי שהתיימרה להציגה כלפי חוץ. היתה בה המון מבוכה,  והבילבול  היה רב.  לא פעם מצאה עצמה טל צועקת  על הוריה, בחמת זעם בוערת להשחית.   אז היתה שמה עצמה כמו אינה מבחינה בכאב  שהיה מסתמן  לו בפניהם.  הם  שספגו את התרצויותיה, ניסו  בדרכם שלהם לברר ולנטרל את עוקצו של הכאב ככל שרק יכלו. ברור כי לא תמיד נחלו הצלחה מרובה.  "טוב שיש  לי כאן חברה כמוך קאדו. אנחנו מבינות היטב האחת את רעותה".  כך, היו השתים מתנחמות זו בבעיותיה של זו, משוטטות במחוזות רחוקים שלאיש זולתן אין שליטה  בהם. רק הן יכלו לגעת באותם מחוזות עלומים.