וכשהראש המוגדל שמולי התחיל לקשקש שוב על חובות קדושות ונהלים שיש לציית להם ואיחורים ונסיעות ברכבת התחתית, סובבתי את פני לצד השני. וכשהוא שאל אותי אם הכל בסדר, עניתי בפאסיב אגרסיב, הכל בסדר, וקמתי מהכסא כדי ללכת למקום אחר.
וביום אחר, מעמד בינוני לבן עור, בתי לבנים אדומות בשכונות פרבריות בדרום העיר, פארקים וילדים בלונדיניים ולברדורים והורים בני שלושים פלוס וחנויות אורגניות ושקיות למיחזור אשפה וקפה רע מאוד ופאבים שחרבנו בהם על הרצפה.
ופתאום לונדון היא כבר לא.
היא כבר לא מגישי טלויזיה רהוטים והומור ותרבות וגארדיאן ומוזיאונים שהכניסה בהם חופשית ואלכוהול וסמים ומסיבות וסקס מזדמן וממשלה סוציאליסטית ליברלית. פתאום היא ממשל שמרני ושכר לימוד מתייקר ותשובות שליליות ובוסים חסרי מעוף וגשם ובירוקרטיה חסרת גבולות וטיפוס בסולם הנדל"ן, כמו שהם קוראים לזה פה, וחבר קבוע ובורגנות שבא להקיא.
|