ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
[ראשית, התנצלותי בפני מי שציפה לדיון לוהט על הווידג'טים הכי חדשניים. אני רוצה לפתוח כאן לדיון את האספקטים ההנפשיים והחברתיים של הבלוגינג הגלוי מול קהילה שאינה אנונימית.
נכון, הקפה אינו הרשת החברתית הראשונה בעולם, חלילה. אבל הקפה הוא דוגמא טובה ובולטת למערכת בה הגולשים מזדהים ברובם בשמם ובתמונתם, וגם כותבים בלוגים].
ישנה מידה רבה של קירבה בין בלוגר לבין מספר סיפורים. שניהם עומדים מול קהל, מוסרים את סיפורם תוך אינטראקציה עימו, ויכולים גם לנהל דיון בסופו. המונח "סיפור", בו השתמשתי ביחס לבלוגינג, אינו מתייחס למובן הספרותי, בהכרח. ה"סיפור" יכול להיות סיפור חיים, ויכול להיות גם סיפור מקצועי, חדשותי, וכו'.
בתחילת דרכה של הבלוגוספירה היו רבים מהבלוגרים אנונימיים, ו/או בעלי דמויות בדויות. עם הזמן, (ועם ההכרה ביתרונות האפשריים הטמונים בכך) הופיעו גם יותר בלוגרים שהזדהו בשמם.
אבל, קהלו של הבלוג נשאר לרוב בחזקת נעלם. אלה המגיבים אמנם חושפים לעתים כינוי או שם, או לינק הנושא עוד מידע עליהם, אבל כידוע, המגיבים הם חלק קטן מן התעבורה בבלוג.
וכאן נעוץ הבדל משמעותי בין מספר הסיפורים לבין הבלוגר. לא משנה כמה אינטראקטיבי יהיה קהלו של הבלוגר, עדיין החווייה הבסיסית של כתיבת הפוסט עצמו, כלומר פעולת הסיפור, היא בדידות. היטים מרובים, למרות שמם, אינם מחממים בלילה.
בלוגר אינו יודע דבר על רובו של הקהל מולו הוא מספר את סיפורו, מבחינת ההיזון החוזר שהוא מקבל תוך פעולת הסיפור. ישנן התגובות - שחושפות רק חלק מן המגיבים, כאמור. ישנן גם הסטטיסטיקות, שהן במהותן כלי אנונימי. ואלה מגיעות לאחר סיום הפעולה.
מספר סיפורים, לעומתו, מפעיל את הקהל בעצם פעולת הסיפור, וזוכה לתגובה מיידית. הוא אינו צריך לכסוס ציפורניים בהמתנה לתגובה הראשונה. עירנותו של הקהל, מידת שליטתו בקהל - הם מדדים מיידים ומורגשים היטב.
הן הסטטיסטיקות מהסוג החודרני ביותר, כאלה שמגלות מה הדפדפן עליו הגיע רכוב המבקר, ואת דגלה של איזו מערכת הפעלה הניף, הן הסטטיסטיקות המצהילות, (כמו ההוא שפעם חיפש אצלי, בי נשבעתי: "רק ורק ורק ורק ורק ורק ורק ורק ורק מידע על הכוסברה")- אלה נתונים כמותיים, בסופו של דבר.
ולא שהיטים אינם נעימים לאגו, חלילה. אבל הם פועלים עליו אחרת מאשר אינטראקציה פנים אל פנים, מאשר הברק בעיניו של מישהו שקשוב לכל מילה ולכל מחווה שלך. בחיים האמיתיים, השיקוף של הקהל את המספר מתבצע אינטואיטיבית וגופנית, ברמות שהן אפילו מתחת להכרה עצמה. והפוטנציאל לאינטראקציה ממשית גדל.
ונכון שגם בקפה אין מדובר באינטראקציה "אמיתית", כלומר כולל המימיקה, הריח, הסביבה, שפת הגוף, והתלת מימד בכלל. אבל זהו צעד בכיוון, שהופך את הבלוגינג כאן למצב ביניים שבין אינטראקציה אמיתית לבין אינטראקציה וירטואלית לחלוטין.
כן, לא עוד קהל של אלמונים, אלא קהל בעל פנים. (נכון שכרגע המערכת חושפת רק את פרטיהם של המבקרים בעמוד המשתתף, ולא בבלוג עצמו, אבל זה עניין טכני, ואני מניחה שמתישהוא זה ישתנה, כי זה יותר נכון להציג גם את המבקרים בבלוג. מה גם שאלה המתעניינים בבלוגר, מגיעים גם לעמוד שלו, ולא רק לבלוג. ובלוגרים, יצורים נרקיסיסטיים שכמונו, מתעניינים במיוחד באלה שמתעניינים בהם).
והרי זו מהפכה של ממש. כלי שמאפשר לבלוגר להתבונן קצת בחזרה בקהלו סופסוף, ואף ללכת בעקבות תמונתו של המבקר אל עמוד הבית שלו, ולקבל עליו פרטים אישיים נוספים – שזה יותר ממה שיכול מספר הסיפורים שלנו לעשות. אפילו לעובדה הפשוטה שעל תמונה ניתן להשליך הרבה יותר מאשר על ניק אינטרנטי יש משמעות.
זה כמובן עניין אינדיבידואלי לחלוטין, ההשפעה שיש לחשיפת פניו של הקהל על הבלוגר (ונגזר מכך, על הבלוגינג).
כאן, אני כבר יכולה לדבר אך ורק על חווייתי. מבחינתי, "שטף הפנים" (כך אני מכנה את החשיפה לרצף של תמונות המבקרים) העובר בעמודי הוא קודם כל מלחיץ, כמובן, מי כל האנשים הללו? למה הם נכנסו לדף שלי? ולמה הם שותקים והולכים? אני לא מספיק טובה להצעת חברות? לא מספיק טובה לתגובה? התצלומים שלי, לא מגיע להם איזה כוכב ירוק קטן? הם הסתכלו עליהם בכלל? (טוב, עד כאן סחטנות רגשית זולה).
הצד החיובי של שטף הפנים, מבחינתי: הוא מעודד לכתוב, כי לא נעים שאיקס בא שוב, וגם וואי, וגם זד – היי, הוא שוב כאן, איזה כבוד – ולא כתבתי כלום, לא סיפקתי עוד פירור למכונת התוכן הרעבה כל העת. ושטף הפנים של מבקרים חוזרים הוא בעצם גילום של הרעב הזה.
עוד צד חיובי הוא כמובן הפנים המוכרים של דורשי טובתי, שבאים לבקר. ואפילו לא צריך לרוץ למכולת להביא להם במבה, ולא צריך לטאטא את האבק מתחת לספה.
בצד הנייטרלי: שטף הפנים אינו משפיע רק על מידת העדכונים של הבלוג. הוא משפיע גם על מידת האישיות שבכתיבה. במובן הזה, אני סבורה שכתיבה מול קהל אלמוני מבנה כתיבה אישית ואינטימית יותר. כתיבה מול קהל מזוהה מבנה כתיבה פחות אישית ויותר מקצועית.
הצד השלילי של שטף הפנים הוא שכמובן גם הוא יכול ועלול להגביר תחושה של ניכור, בעיקר בקרב מי שחדשים כאן ולא מכירים מספיק אנשים (כאמור, תרומתם של פנים מוכרים לחלק החיובי במאזן שטף הפנים), ויכולים לראות מה רבים האנשים שחלפו דרך הדף שלהם מבלי להותיר סימן.
|
לירון פיין
בתגובה על עלה, קרח!
ליטל.
בתגובה על אבק
rafiglick
בתגובה על קמפיין: ישוחזר צביקה!
noaraz
בתגובה על אני כאן בגלל הכפתור
Orrrr
בתגובה על בלוגינג - הדור הבא
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מדבריה של "צעירונת" בקפה
כל כך צעירה פה שהוא עדין מרגיש "נטול קפאין". שלושה פוסטים. סה טו.
אממה? צעירה צעירה, אבל כבר אתמול, בעודי חבוקה בזרועות בחור ועוד בשלב שזה צריך להיות ממש מעניין, מצאתי את עצמי חושבת - כמה אני רוצה את מגע המקלדת כרגע. אני רוצה לכתוב לכתוב לכתוב. לעשות הפסקה ולקרוא לקרוא. ואז שוב לכתוב. ולקרוא. ולהיות מרותקת. ואז להגיב.
אז נדלקה לי נורה אדומה, לא אדומה נו, נגיד כתומה, כי זו לא "ה"דרמה בעיני. זיהיתי התמכרות קלה. נו אז?
ההתמכרות הזו דוברה היום בבלוג של יוסי בן טוב, שמהיכרות כה קצרה איתו כבר הבנתי עם-מי-יש-פה-עסק. (עסק טוב). הוא אומר שהוא מכור, אז הוא הולך. כל היום בבלוג. וכשלא בבלוג, חושב מה יגיד כשיהיה, במהירה בימינו, בזמן הזה.
מבינה אותו, ובהקשר של זה אותך, וגם אותי.
קל להגיד "זה מהבדידות". אבל אני מוצאת פה אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה אליי, לדרך היחידה שאתה מצליח להתבטא בה באמת (לעיתים), כי אני חזקה במילים שבע"פ, אבל זו לא חוכמה. החוכמה להיות חלש ורך. וזה- לאנשים מסויימים - במילים שבכתב. כמוני. והו, כן, כמה מיוסר, הו כמה אומנותי. אבל בקטנה, לעיתים, ככה זה.
ומה אני מוצאת? עוד אנשים, מלאים בכישרון, מלאים במילים, שנוגעות לי עמוק, שמזיזות.ועם כל הכבוד לאנשיי האהובים, לחברים הטובים, לא כולם ניחנו ביכולת הספציפית הזו. ואני צמאה. אז מה זה חשוב כל המסביב, הרי מי שמזיז לנפש אחת בישראל-!
אממה 2: לא להיסחף. שווייה שווייה. יש עולם שלם בחוץ, ועדיין אנחנו מחוייבים לו מעצם היותנו כאן. נושמים, חיים וזזים, מעבר לגבולות שולחן המחשב.
ותודה על החברות. זו עדין חברות, אז מה אם אנחנו לא "עושות שופינג ביחד".
אופס,
בדיוק תפשת אותי כמו בימים הטובים מתלבטת באותן סוגיות אגו. לראיה, אותו פוסט עלה במקביל בשכונה ובבניין המשרדים תוצאות הניסוי נכון לעכשיו, צ'אפחות, מנגל וחיבוקים בשכונה, דממה אלגנטית כאן. אני שוקלת התפטרות.
היי. שמח שהזכרתי.
בעניין האולפן - פרייז'ר זו דוגמה טובה. יש מישהו מעבר לזכוכית, טכנאי בתחנות הגדולות, ומפיק כשצריך. כשהדינמיקה בצוות טובה אתה מדבר אלהם ומקבל פידבקים מהפרצופים שהם עושים, אבל בגדול - אתה משדר לאוזניות, כלומר ל"עצמך" בלבד.
ובעניין מה יש - הזכרת לי! דווקא יצא לי לשמוע כמה תוכניות שלהם. פתאום נזכרתי שבדרך לים ובחזרה ממנו, בשבת, היינו שומעים רדיו, כי היה במכונית, ויצא לי לשמוע מה יש כמה פעמים. היתה תוכנית מעולה.
כשחושבים על זה, בתור ילדה יצא לי לשמוע "מקהלה עליזה" בשבת, אצל סבתא שלי. ולבת מצווה קיבלתי שעון מעורר שהוא רדיו וטיים, והייתי עושה נסיונות להקליט את השירים הטובים (עדיף שלא אנקוב בשמות, זה יהיה מביך) ממצעד הפזמונים. לשדרנים אז היתה נטייה מגונה לדבר בכוונה על השירים, ואני חושבת שזה גרם לי לפתח אנטי להתערבות המילולית הזו במוזיקה.
יש והיו מאז תכניות רדיו מעולות, אבל זה בעיקר עניין של הרגל, שאו שיש לך או שאין לך- לחיות עם הרדיו פתוח. אולי העובדה שאני לא יכולה לשמוע רדיו במקביל לעוד פעילויות (מפריע לי להתרכז) היא זו שמנעה ממני את ההרגל.
עמית, תודה.
אני איתך בעניין האינטראקציה האנושית ברשת. אני לא חושבת שהיא נחותה מזו שבעולם האמיתי, במידה רבה (למרות שמגע גופני בעולם האמיתי הוא הרבה יותר מנחם, בעיני).
זה בדרך כלל טיעון של אנשים שחייהם מתנהלים לגמרי בעולם ההוא, והם לא באמת מבינים את האינטראקציות הוירטואליות ואת העומק אליו ניתן להגיע, שלעתים, ועבור אנשים מסוימים, יכול להיות קרוב הרבה יותר מאשר במציאות.
אה, קפצתי למסקנה כי כתבת שאתה עושה קפיצה ADD-ית לנושא אחר, ואני הנחתי שהאיידידי אצלך, לא אצל הקפיצה :). מה גם שהוא נפוץ אצל הרבה אנשי מדיה שיצא לי להכיר.
לעניין הרדיו - אני סקרנית. השדרן נמצא לבד? הוא לא עובד מול עורך מוזיקלי, מפיק, טכנאי? לא, כי המושג שלי על איך נראה שידור הוא מסדרות אמריקאיות כמו פרייז'ר, ושם השדרן אמנם יושב בחדרון שלו, אבל הוא מקבל הרבה מאוד אינטראקציה מיידית דרך מחיצת הזכוכית, שבצד השני שלה יושב המפיק/ה.
אבל גם אם כן, אוקיי, בהחלט יש דמיון מעורר מחשבה בין הפעולות הללו.
אגב, לא מתחשק לך להקליט פודקאסטים?
לא בכדי נקרא הרדיו "תאטרון הדמיון". מכאן גם הזיקה החזקה שיש לרדיו עם אינטרנט. יש כאן המון מקום לדמיון.
חוזר לעניין הדמויות (וזה לא איידידי תאמיני לי) - גם לי יצא לעשות דמות שתיים או אפילו שלוש בקריירה הרדיופונית שלי. למדתי שזה מקום לגדל בו אלטר-אגו (אם קודם דיברנו על סופר-אגו), לבדוק את הגבולות שלך, לבדוק כמה ממנו הוא אתה וחוזר חלילה, במעטה המושלם שמאפשרת האנונימיות.
כאן יש לינק לקטעים מ"מה יש". אלה אלטראגואים של יאיר ניצני, שירה גרא, יואב קוטנר ואחרים אבל בעיקר של ארז טל ושל אברי גלעד.
למה את חושבת שיש לי?
קודם כל אני מתקן אותך - השדרן בא קודם כל להביא את עצמו. ככה זה היה לפחות בתקופה שלי, לפני שהפורמט הפלייליסטי הגלגלצי הנוכחי שאת מדברת עליו נכנס (ואם יורשה לי להתנבא, נראה שהשיטה הזאת מיצתה את עצמה ושאנחנו בתהליך שחוזר לפרסונות רדיו בפרונט)
בלוג בדוי כמוהו כמשחק על במה שבו אתה גם כותב את הטקסט. גם זה קיים ברדיו, קוראים לזה "דמויות" ("מה יש" המיתולוגית שופעה בדמויות כאלה. היו עוד)
אני עם אמיר, מדובר בתהליכים שעובר כל אדם עם עצמו ומול הקהילה, גם מבחינתי הבלוג הוא כלי שמאפשר חשיפה גבוהה, אבל כבר הייתי במקום קיצוני יותר, וחזרתי והשתבללתי, וחזרתי ויצאתי - ועדיין, התנהגויות קהילתיות כמו שקורות פה עדיין לא מפתיעות אותי, יכול להיות שבגלל שהמדיום הזה כל כך מוכר לי, עדיין לא הופתעתי מהתהליכים האלו - תשאלי אותי מה הדור הבא? קשה להגיד :)
אינטראקציה אנושית VIA מחשבים היא אינטראקציה הגיונית בעיני ממש כמו פגישה של יומיום על כוס קפה, לא תצליחו לשכנע אותי שתקשורת כזו נחותה ממפגש אנושי, מעצם העובדה שאני עובדת כל כך הרבה עם מחשב,הגיוני בעיני שהוא ישמש לי גם כלי חברתי.
אני אוהבת כאלו פוסטים, מעניין אותי אזור החשיבה הזה של דיוני טכנולוגיה/אנשים/מחשבים.
ספיקינג אוף ADD -
התגובה שלי מופיעה פעמיים בגלל ה-ADD. גיליתי שאם אני מגיבה לתגובות ארוכות, מאוד קשה לי לזכור למה רציתי להתייחס מבלי לראות את הטקסט, והיות שהמערכת בנויה ככה שלא רואים למה מגיבים, אני מצטטת את הטקסט ומגיבה. ואז אני אמורה לזכור למחוק אותו.
וישנו גם ה-ADD של הקפה, שלא נותן לי למחוק את התגובה המיותרת, משום מה :)
אגב, באיזה גיל גילית שיש לך?
ראשית, תודה על תשובה מרתקת.
ההיכרות שלי עם הרדיו מוגבלת ביותר - לא שמעו אצלנו בבית ולא גדלתי עם ההרגל, בתקופת מלחמת המפרץ הקשבתי ל"לישון עם הדובי", ובזה בערך מסתכם נסיוני ברדיו.
אבל כן, כשחושבים על זה, השידור ברדיו, אכן יש לו אלמנטים משותפים עם כתיבת בלוג. למרות ש - תקן אותי אם אני טועה - השדרן מעביר קודם כל מוזיקה, ורק אחר כך את עצמו, וב"עצמו" הזה יש לו בחירה וחופש ביטוי, עד גבול מסוים (ע"ע רונית כפיר?). בעוד שבבלוג, בדרך כלל, ה"עצמו" הוא ראשון במעלה וחופש הביטוי גדול במיוחד.
אם זה לך בלוגך הראשון, מלכתחילה מה שאני קראתי לו כאן הדור הבא - זה המקום בו אתה מצוי. לא כתבת קודם בלוג בשם בדוי, שזו חווייה שונה לגמרי. הרשימה שלי, למעשה, מנסה לבחון את הבלוגינג כאן לעומת בלוגינג במקומות שאינם רשתות חברתיות גלויות פנים. יש לי נסיון מסוים בזה - אני כותבת בלוגים כבר למעלה מארבע שנים.
התחלתי בבלוג בתור דמות בדויה שאינה אני לחלוטין (קראו לה רותי שרמוטי), עברתי לבלוג אחר בו השתמשתי בכינוי, ואחרי זמן מה נחשפתי בשמי והמשכתי לכתוב בבלוג ההוא. מבחינתי, כל אחד מאלה מייצג בעצם דור בבלוגינג (דמות בדויה - דמות לא בדויה תחת כינוי - כתיבה תחת שמך האמיתי - כתיבה תחת שמך האמיתי מול קהל מזוהה). זה לא אומר, כמובן, שהדור החדש הוא טוב יותר. הוא פשוט שונה, והשוני הזה, כו קודמיו, משנים גם את אופן הכתיבה, את נושאי הכתיבה, ואפילו את תדירותה, אני מניחה.
ראשית, תודה על תשובה מרתקת.
ההיכרות שלי עם הרדיו מוגבלת ביותר - לא שמעו אצלנו בבית ולא גדלתי עם ההרגל, בתקופת מלחמת המפרץ הקשבתי ל"לישון עם הדובי", ובזה בערך מסתכם נסיוני ברדיו. אבל כן, כשחושבים על זה, השידור ברדיו, אכן יש לו אלמנטים משותפים עם כתיבת בלוג. למרות ש - תקן אותי אם אני טועה - השדרן מעביר קודם כל מוזיקה, ורק אחר כך את עצמו, וב"עצמו" הזה יש לו בחירה וחופש ביטוי, עד גבול מסוים (ע"ע רונית כפיר?). בעוד שבבלוג, בדרך כלל, ה"עצמו" הוא ראשון במעלה וחופש הביטוי גדול במיוחד.
אם זה לך בלוגך הראשון, מלכתחילה מה שאני קראתי לו כאן הדור הבא - זה המקום בו אתה מצוי. לא כתבת קודם בלוג בשם בדוי, שזו חווייה שונה לגמרי. הרשימה שלי, למעשה, מנסה לבחון את הבלוגינג כאן לעומת בלוגינג במקומות שאינם רשתות חברתיות גלויות פנים. יש לי נסיון מסוים בזה - אני כותבת בלוגים כבר למעלה מארבע שנים.
התחלתי בבלוג בתור דמות בדויה שאינה אני לחלוטין (קראו לה רותי שרמוטי), עברתי לבלוג אחר בו השתמשתי בכינוי, ואחרי זמן מה נחשפתי בשמי והמשכתי לכתוב בבלוג ההוא. מבחינתי, כל אחד מאלה מייצג בעצם דור בבלוגינג (דמות בדויה - דמות לא בדויה תחת כינוי - כתיבה תחת שמך האמיתי - כתיבה תחת שמך האמיתי מול קהל מזוהה). זה לא אומר, כמובן, שהדור החדש הוא טוב יותר. הוא פשוט שונה, והשוני הזה, כו קודמיו, משנים גם את אופן הכתיבה, את נושאי הכתיבה, ואפילו את תדירותה, אני מניחה.
גילוי והנחת יסוד בטרם תשובה:1. הבלוג שלי כאן הוא הראשון שלי. כתבתי, ואני עדיין כותב בעילום שם בכמה פורומים פה ושם אבל כאן אני הכי חשוף שהייתי באינטרנט.
2. האינטרנט הוא מדיום תקשורתי כמו כל מדיום אחר (וסליחה על הקפיצה ה ADDית אבל מכירים את why are TV and Radio called medium? because they are neiter rare nor well done?).
ולתשובה: בעוונותי שידרתי משך שנים ברדיו - מדיום אחר, שבו החשיפה דומה מאד - אקט החשיפה קורה כמעט תמיד בשמך האמיתי, עומק החשיפה תלוי אך ורק בך, וחשוב מכל - מעשה החשיפה קורה כשאתה לבד באולפן. היכולת "ללכת עם (אנשים) ולהרגיש בלי" זהה לגמרי.
גם כשאתה משדר ברדיו אתה מקבל המון תגובות. מתקשרים המון מאזינים, מכל מיני סוגים בשביל להגיד כל מיני דברים. למעשה כל כך הרבה אנשים מתקשרים שזו הסיבה שיוסדו "יש עם מי לדבר" וכל שאר תכניות המאזינים וזו הסיבה שהג'ינגל של "יש עם מי לדבר" הוא "מישהו שומע אותי" של איפה הילד (מודה בעובדות, לא באשמה). הרבה מהמטלפנים בסך הכל רוצים שידעו שהם שם, והם ישמחו לעלות לשידור ולו רק כדי לצעוק את השם שלהם ושל החברה שלהם. כולם רוצים להתפרסם, וורהול עלה על זה לפני שלושים שנה, והחבר'ה האלה זהים בעיני לאלה שעומדים מאחורי כתבי הטלויזיה בדיווחי החוץ ומנפפים ביד כמו גם למטקבקים האנונימיים שיכולים להגיד "תראי, זה אני כתבתי. שוקי47 זה אני" דיברנו על זה הרבה פעמים וזה מחזיר אותי כל פעם לדעה שאסור להתייחס למטקבקים אנונימיים בכלל, הם פשוט לא רלוונטיים לדיון. טוב שיש אפשרות לטקבק וטוב שאנשי תוכן, כמו חברות מסחריות, או בני אדם, יהיו קשובים למה שהחברה אומרת עליהם, אך בל נגזימה.
אבל לא על זה כתבת בכלל.
כתבת על הצד השני של הדברים, כשכולם גלויים , כולם מוכרים, כולם יודעים את התורה, וכולם (לעזאזל) מוכשרים. אני מת על זה, כי כל אחד צריך מישהו TO LOOK UP TO. מי שעיתונאים בניינטיז היו שואלים עליו "למי אתה משדר בעצם". לך תסביר להם שאתה משדר לאני העליון שלך, זה שקרא דורון רוזנבלום והתמוגג, זה שהקשיב למעשה אומנות של מישהו אחר ברדיו ונשבה. אתה רוצה לענג אותו שוב את האני העליון הזה, וכשדורון רוזנבלום נמצא כאן (והוא לא, אבל גולדן כאן, ושחר קמיניץ כאן, ווולווט, וכנעני, וסלומון ועוד הרבה אנשים שמדגדגים לי את בלוטת החשיבה) שאתה רוצה להחזיר להם טובה, וגם לשמור על הרף שלך. למה להכביר מילים? זה מישהו לרוץ איתו עם כל הפלוסים, גם ביחד, גם לבד.
יש גם את הפן העסקי של הקפה, את האינטרסים הכלכליים והמקצועיים שרוחשים מתחת לפני השטח ומניעים חלק גדול מההתכתבויות אבל זה לתגובה אחרת, אולי מאוחר יותר.