"הכלכלה: אמצעי או מטרה" מ. שוטלנד

"לאיש לא תצמח תועלת מהרחקת השיח הכלכלי ממוחותיהם
של אלו המשלמים מחיר גובר והולך, בעטיים של
גרפים ועקומות אין חפץ בם"

עם הרגיעה היחסית במצרים וסיומה של פרשת הרמטכ"ל, מוסבות העיניים להתייקרויות האחרונות, בדלק, בלחם ובשאר ירקות תרתי משמע. גם בתוך מפלגת השלטון גוברת הביקורת על ניתוק ההנהגה מדלת העם. קשה לבריות להבין, היאך כאשר לדברי האחראים על הכלכלה המצב כל כך טוב; אין אבטלה; רזרבות מטבע החוץ כה גדולים וכלכלת מדינת ישראל נחשבת לדבריהם כחזקה וחסינה — אין מקום להתחשבות כלשהי בצרכיו היומיומיים של האזרח הפשוט.
מדוע יש למשל להעמיס עליו, מלבד עליית מחירי הדלק, גם תוספת מיסים הקרויים "בלו" על פי תכנונים מראש? למה אין מקום לגמישות מה, כאשר מתברר שישנה יתרה מכובדת של גביית מיסים מעבר למתוכנן? מדוע בימים בהם מתבשרים תושבי המדינה על גילוי שדות גז טבעי עם פוטנציאל הכנסה של מיליארדי דולרים, יש צורך בעליית מחירי הלחם?
אלו השאלות הנשאלות בימים אלו כלפי אנשי האוצר ובנק ישראל. הללו משיבים בנוסחאות כלכליות, שלגבי האזרח הפשוט אינן אומרות ולא כלום. המדובר הוא בדוֿשיח של חרשים מן הסוג המביך ביותר. קשה להם לבריות להבין, איך, למרות מעמדה הכלכלי של מדינת ישראל שלדברי המומחים מעולם לא היה טוב ממנו, אנוסים הם לשלם עוד ועוד ולצמצם במחייתם. כלום ניתן לשבוע מדירוגה הגבוה של כלכלת המדינה בקרב מדינות הֿoecd? האם המכוניות נוסעות על אופציות? ומהו ערכם של כל הנתונים המעודדים הללו, שעה שהציבור נדרש לשקוע ולהתבוסס באביונותו?
שאלות אלו מצטרפות לתמיהות נוספות שעלו במוחותינו, שעה שקראנו בשום לב את דברי נגיד בנק ישראל לפני כשבועיים, במוסף "בית". כידוע לאחרונה, במטרה להתמודד עם עליית מחירי הדיור, העלה בנק ישראל את עלות האשראי על המשכנתאות. כל עלייה כזו ולו של שבריר אחוז, גורמת ללוקחי המשכנתאות עלות כספית גבוהה ובלתי צפויה, בהתחשב בכך, שבשנים האחרונות, סוג ההלוואה המועדפת הייתה זו שבעלות משתנה. מעבר לכך, נגרם קושי רב גם ללוקחי המשכנתאות מכאן ולהבא, כשמשמעות הדבר היא, הקמת משוכה נוספת בפני הזקוקים לדיור, שמחירו האמיר ממילא לגובה בלתי סביר, וכעת במטרה להנמיכו, מוטל עליהם עול כספי נוסף באופן ודאי, זאת כשהשפעתו של צעד זה על הורדת מחירי הדירות לוט בערפל וגם במידה שלבסוף יצלח, פירותיו יתקבלו עוד זמן רב.
בתשובה לשאלות אלו, הסביר הנגיד בהרחבה, על השפעתה המתוכננת של עליית מחירי המשכנתאות על המשקיעים בנדל"ן ועל התקווה שתהליך זה ישפיע בסופו של דבר על ירידת מחירי הדירות. עם זאת, גם לדבריו, אין ביטחון שצעד זה אכן יפתור את הבעיה, היות וגורמים נוספים מעורבים בדבר, כשהראשון שבהם הוא המחסור הטריוויאלי בהיצע דירות, כלפי הביקוש הגובר והולך. על הכל לא הוסבר, מדוע יש לקנוס את צרכני הדיור, יחדיו עם ספסריו.
כך או כך, הרושם הוא, שההתרכזות בטיפול בסקטור המשקיעים ובסכנת היווצרותה של בועה נדל"נית דוגמת שהתפוצצה בארה"ב, גורר חוסר ההתחשבות בצרכיו של האזרח הנזקק לשירותי המדינה לשם השגת מזער זכויותיו. הלה תמיד נדרש לשלם ראשון ובמזומן את מחירן של תופעות כלכליות מסוכנות הרחוקות ממנו ואינן תלויות בו, כאשר אין לו שום מקום או חלק בצדדים הכלכליים המעודדים והרווחיים, שגם הם מצויים בשפע לדברי הכל תול"ית.
אין ספק שחובת ההשתדלות צריכה למנוע התנהגות כלכלית בלתי אחראית. כמו כן מוכנים אנו להודות בנפש חפצה, שאין לנו הבנה אקדמית בתהליכים כלכליים. עם זאת, מותר לכל בר דעת לפקפק בצעדים כה תמוהים, הננקטים באורח דרקוני, המעיק קשות על אזרחים קשי יום, ללא הצדקה ישירה הנראית לעין.
לאיש לא תצמח תועלת, מהרחקת השיח הכלכלי ממוחותיהם של אלו המשלמים מחיר גובר והולך, בעטיים של גרפים ועקומות אין חפץ בם, כל עוד החור בכיס מתרחב והולך.

"גלנט כמשל" ש. ליזרוביץ

"סבב המינויים התמוה טומן מוסר השכל לכל יהודי: לך ד´ הגדולה!"

סיפור והעגום של גלנט, מי שנבחר בהחלטת ממשלה להיות רמטכ"ל הצבא הישראלי, אינו רק אירוע פוליטי מדהים במוזרותו. אין ספק שזה אירוע המלמד על מערך השלטון הישראלי, הבלבול העצום שבו, ועל שיקול הדעת העמוק של מקבלי ההחלטות.
ברם יש גם פן אישי יהודי, ששייך לכל אדם בחיי היום יום שלו, פן הזקוק מידי פעם לתזכורות. כך יכול כל אדם להפוך את השתלשלות ענייני הביטחון המוזרה הזו, לרגע של חיזוק באמונה, רגע שיש לו שימוש כמעט לכל אדם באשר הוא.
"לפי שהיא מן העליונים" כך מגדירים חז"ל את נשמת האדם, ומבארים בדרך אגב, את הצורך של כל אדם לשאוף ולהתקדם.
אמת שיסוד כוח זה הוא בצורך הנשמה לעלות ולהתעלות, ברם כאשר שימוש זה לא נעשה, או נעשה באופן חלקי, ישנן מטרות אחרות אליהן כל אדם שואף.
האחד מבקש קידום בעבודה, השני הכרה בחכמתו, השלישי שידוך "חשוב", הרביעי מקום לימודים בעל שם, החמישי רוצה שיכבדוהו, וחבירו בטוח שהוא עומד לקבל משרה, כיבוד או משהו דומה.
בתולדות היהודים, נמצאים סיפורים לרוב על אנשים שנשברו, נפגעו, הסתכסכו ונעצבו אל ליבם, כאשר משהו לא הסתדר להם לפי התוכנית. הקידום לא בוצע, המטרה הנכספת נשמטה מבין הידיים, לא הכל הלך לפי התוכנית.
התופעה מגיעה בכל גיל. בספר פניני רבינו הקה"י להרמ"מ שולזינגר זצוק"ל, מתאר הרב המחבר את יחסו של מרן הסטייפלר זצוק"ל לבחורים ש"נשברו": "פעם אחת נכנסתי אל רבנו זצוק"ל יחד עם בחור אחד שלא ראה סימן יפה בתלמודו.... פנה אל הבחור ופתח ואמר במתק לשונו הזהב ´אתה יודע למה יש בחורים ש"נשבר להם" בלימוד, שפתאום מקבלים משבר, יש לזה רק סיבה אחת, מפני שלומדים וחושבים על כבוד שרוצה שהראש ישיבה יחזיק ממנו ושיכבדו אותו וכואב לו שחברו יודע יותר ממנו ושחבריו שואלים שאלות טובות באמצע השיעור, והוא איננו שואל וכל זה גורם לו צער והקנאה אוכלתו ומקבל משבר´
מרן הסטייפלר גם ניחמו לאותו בחור, כמו לעוד רבים אחרים. ´דע לך שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד, שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות שום ענין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים, ולא שום דבר. רק דבר אחד ויחיד — תורה ושם כל המשא ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה...´"
התופעה כאמור נמצאת בכל מקום. כשאין כמעט אדם שלא חווה חלום שהתנפץ, דמיון שפרח, ומשרה, תפקיד או כיבוד שנשמט מבין הידיים, ככה "סתם" מבלי הכנה מוקדמת.
"איש הוא מקרקא ושמו בישראל" במילים אלו פותח רבן של ישראל הרמ"א זיע"א, את חיבורו ה"דרכי משה", שעה שהוא מבאר על שום מה הסכים להתמנות לרב בקראקא אחר פטירת אביו, אף שלא חשב כי ראוי הוא.
בין דברי חז"ל המובאים שם, מביא רבינו הרמ"א את מאמר חז"ל על הפסוק "לך ד´ הגדולה והגבורה וכו´, (ב"ב צא ב) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. אותו ריש גרגותא, היה האחראי על התפקיד הנכבד של חלוקת המים מן הבאר של הכפר, שהרי אם תיעשה שאיבה לא מבוקרת, עלול להיגרם נזק סביבתי, אותו אחראי, אינו ראש ממשלה, לא נשיא ולא רמטכ"ל. הוא בסך הכל אחראי על חלוקת המים בכפר, אך גם תפקידו נקבע מן השמים, מי יהיה מתי יהיה ולכמה זמן.
לכל אחד תוכניות רבות ומגוונות. ככל שנחיה עם הידיעה ש"לך ד´ הגדולה", ואין בידינו דבר, כך בודאי נזכה ליותר סיעתא דשמיא בכל מעשינו.


"הגינות בין יריבים" י. ווין
"גם מרשע מצפים אנו למידה ולקורטוב של יושר והגינות בבואו למלחמה"

בעוד למעלה מחודש ימים נתאסף כולנו לשמוע את פרשת זכור, העוסקת במלחמתו התמידית של עם ישראל עם עמלק מימי שהותנו במדבר ועד הנה.
אחת הטענות היותר גדולות על עמלק היא עצם בואו להילחם עם ישראל בהיותם בדרך בצאתם ממצרים. התורה הקדושה מציינת זאת: "בדרך בצאתכם ממצרים", וכך בהפטרה לפרשת זכור מזכיר זאת הנביא: "בדרך בעלותו ממצרים". והדברים דורשים הסבר. הלא לכאורה עיקר התביעה על עמלק היא עצם המלחמה עם ישראל, שביטאה התרסה כלפי הקב"ה שבחר בעם ישראל כעם סגולה, הובילם והצעידם בואכה ארץ ישראל. ואילו המיקום והעת בהם נערכה המלחמה הם רק משניים בעינינו, מדוע א"כ מציינים זאת כל כך בהבלטה?
מבאר הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, כי אמנם באים אנו בתביעה כנגד עמלק על עצם המלחמה עם ישראל ועימה ההתרסה והמרידה כלפי שמיא. אך יש כאן היבט נוסף. "גם במלחמה יש נימוסי מלחמה מתבקשים. גם כאשר אדם שונא את השני ומבקש להלחם בו, יש כללים כיצד עושים זאת. כך רואים אנו לאורך ההיסטוריה כולה, עמים שבקשו להילחם זה עם זה, קבעו מיקום וזמן, התכוננו והודיעו ליריביהם מראש כי הפנים, למלחמה הם, וכך יצאו אליה כאשר הצד שמנגד יכול היה להכין את צעדיו, להתגונן, להשיב מלחמה שערה, או להיכנע ולוותר. אך עמלק בא להילחם בישראל בהיותם בדרך. בעת הליכתם במדבר הגדול והנורא, כאשר הם עייפים ויגעים מטורח הדרך, לא זו העת ולא זה הזמן. כך לא מתנהגת אומה מול יריבתה".
כלומר, למרות שעמלק הוא השונא הגדול ביותר שקם לעם היהודי מיום היווסדו, ועל אף שכל מטרתו הייתה לפגוע ולהזיק לעם ישראל ובכל מה שעמנו מסמל, גם מרשע זה מצפים אנו למידה ולקורטוב של יושר והגינות בבואו למלחמה.
בדבר מלחמת יום כיפור הובעה במשך שנים רבות טענה כלפי ארצות ערב על שפתחו במלחמה דווקא ביום קדוש זה. בדיוני האו"ם השונים, בוועדות ובכנסים בינלאומיים התמרמרו ראשי המדינה כי לא זו הדרך ואין זה מן ההגינות להפתיע במלחמה בדיוק ביום שהצד שכנגד חלש ואינו כשיר למלחמה. עם ישראל ברובו הגדול ספון ביום זה בבתי הכנסיות, ללא אוכל וללא שתייה, מושבת ממלאכה ואין ליבו פנוי להפתעות הלחימה. לא ייתכן, ציינו, שמדינות החברות באו"ם יתקפו מדינה ריבונית ללא שתהיה לה יכולת להתכונן ולהגיב כראוי. טענה הגיונית לחלוטין.
אך משום מה, כלפי הציבור החרדי נוהגת מדינת ישראל כמנהג רודפיה. חדשות לבקרים יוצאות גזירות חדשות ומגמתיות במטרה להצר ולהקשות על הציבור החרדי בתחומים שהם בציפור נפשה של האומה היהודית. קרי, הישיבות הקדושות, אברכי הכוללים, תלמודי התורה וכלל האוכלוסייה היראה לדבר ד´.
הכבדות אלו ממשיכות ומתחזקות על אף שהמצב הכלכלי העולמי נמצא בשפל המדרגה. גבירים ושועי עולם קורסים תחת הנטל ואינם מסוגלים לתמוך ולסייע לאחיהם יושבי ארץ הקודש הממיתים עצמם באוהלה של תורה. גופי צדקה ואגודות שהחזיקו ביד רחבה בעשרות מוסדות, סגרו לעת עתה את שעריהם. ראשי ומנהלי הכוללים והישיבות שבים מן הגולה בפחי נפש, מכסים אך בקושי את כרטיס הטיסה. קריאות השבר הנורא יוצאות מבתיהם של עשרות אלפי עמלי תורה והוגיה בטהרה. בכל בית מצטמצמים ככל האפשר. הזו העת למלחמה?! האם זו העת לפגוע ולהכות?! גם אם מבקשים אתם להילחם, להחליש ולהצר את צעדיו של אותו שבט לוי שבזכותו קיים העולם.
במטותא מכם, אמנם בחרתם לנהוג בנו כגרועים שבאויבי עם ישראל, אך מצפים היינו לאור ההיסטוריה המשותפת שלנו, כי תנהגו בהגינות מינימאלית.


"הקהה את שיניו" ל. מאיר
"עם רשעים לתאבון אנו מסתדרים. גם עם רשעים להכעיס.
אבל לא עם רשעים הדואגים לטובתנו!"


בהגדה של פסח, אנו עורכים היכרות עם ארבעה בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. כל אחד מהם ושאלתו הוא, כל אחד מהם והתגובה המתאימה לאופיו: את החכם, אנו מלמדים ´הלכותֿפסח´. התם, מקבל תשובה אותה ביכולתו להכיל בתמותו. לזה שאינו יודע לשאול, אנו פותחים מיזמתנו. ורק הרשע יוצא מן הכלל.
כן. לבן הרשע, אנו לא משיבים ולא מסבירים, לא מלמדים ולא מטעימים. אנו מצווים תיכף ומיד להקהות את שיניו, וזאת כאשר אנו מתעלמים ממנו לחלוטין, רק מזכירים לעצמנו כי "אילו היה שם, לא היה נגאל".
ואנו תוהים: היתכן? האם אין הבן הרשע, בשר מבשרנו, ראוי לכך שנעשה כל מאמץ בכדי להשיבו אל חיקנו ולקרבו בזרועות פתוחות? היכן היא הימין המקרבת, הקודמת תמיד לשמאל הדוחה?
בכדי להבין זאת, נפתח בסיפור:
השמחה בביתו של זלמ´לה הרקיעה שחקים. סוףֿסוף אירס את בתו הבוגרת, שיינדל, אשר כמעט והלבינו שערות ראשה. אלא שדברֿמה העיב על שמחתו של זלמ´לה: כמנהג בעליֿבתים חשובים, הוא התחייב להעמיד לזוג הצעיר ביתֿדירה, ומעות אין...
ובכן, מה עושים?
הפך זלמ´לה בדעתו, העביר לנגד עיניו את שמות כל ידידיו, עד אשר נזכר בזבולון, רעהו משכבר, אשר ממון לו בשפע וליבו הרחום פתוח כאולם. "התיאות להלוות לי סכום גדול?" שאל זלמ´לה את זבולון, והלה נענה ברצון. "שיהיה רק בשמחות!" הכריז, ואף הרוויח את זמן הפרעון כהנה וכהנה.
כך נקפו הימים, שיינדל הקימה ביתה והעמידה צאצאים הרבה, ואף מועד פרעון ההלוואה הגיע. "מה עם החוב?" הקשה זבולון, וזלמ´לה השיב:
"ראה זבולון... הפכתי בדברים, והגעתי למסקנה כי טובה גדולה אעשה אם אותיר את המעות בידי. הלא ´מרבה נכסים מרבה דאגה´! מעתה, כלום אמיט דאגות על ראש מיטיבי?" אמר זלמ´לה, וזבולון נענה בחריֿאף והכריז:
"שמעֿנא ידידי: אילו היית אומר כי מעות אין בידך, הייתי מרוויח לך את הזמן. אילו היית מכחיש את ההלוואה, הייתי מנסה להוכיח. אך כאשר ברוב חוצפתך אתה מתיימר להסוות את מניעיך תחת מעטה של רצון טוב, לא אבליג עוד! מחר בבוקר אתייצב בפני בית הדין!".
כולנו מזדהים עם זבולון, נכון?
ובכן, זו אף התשובה לשאלתנו: אילו הבן הרשע היה מכריז כי מצוות הפסח כבדות עליו, היינו מדברים עלֿליבו. אפילו אילו היה מתריס כנגד המצווה, היה מקום לנסות ולקרבו בימין. אולם הוא אינו שואל מה "לי" ולעבודה זו, אלא מה העבודה הזו "לכם"! ברוב חוצפתו מתיימר הבן הרשע להסוות את רשעותו מאחרי מעטה של רצוןֿטוב ודאגה לטובתנו, ומאחר וכך, אין מקום להשיב לו מאומה... חוצפה גדולה מזו לא תתכן, ואין כל סיכוי שיעלה בידנו להשיבו למוטב...
בשבוע החולף, התעוררו שוב אותם רודפיֿתקשורת, המבקשים לעורר מהומה סביב קווי ה´מהדרין´ המשרתים את הציבור שטהרת המחנה וקדושתו יקרים לליבו. שוב ושוב ניסו הללו לעורר פרובוקציות סביב ההסדר המשרת את האינטרסים ההדדיים של ציבור היראים לדבר ד´, בעוד בפיהם רוממות הדאגה לבנותינו ונשותינו המציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את כבודן כבנותֿמלך.
במרבית המקרים, לא נגררנו אחרי אותן פרובוקציות יזומות, ולא השבנו למחרפינו דבר. הבנו, כי מטרתם אינה אלא לנגח, וכל הענות מצידנו — רק תלבה את האש ותעניק מוטיבציה לאותם הניזונים ממהומות אלו.
אולם למרבה הצער, היו גם כאלו שלא עמדו בפיתוי. היו שניסו להסביר, לשכנע ולהגיב. היו שנצפו עומדים בקרנותֿרחוב, מתלהטים ומשחיתים את מילותיהם לשווא. גם אם נצא מנקודתֿהנחה, עלֿפיה כוונתם של אותם מסבירניםֿמטעםֿעצמם לא היתה אלא לטוב — מוטב היה אילו היו מביטים אל תשובת בעלֿההגדה לבן הרשע, ומבינים, כי כל תועלת לא יפיקו מגישתם זו.
כי עם רשעיםֿלתאבון, ניתן להסתדר. הם יעסקו בשלהם, ואנו בשלנו. גם עם רשעים להכעיס, אנו מתמודדים לאֿרע. ככלות הכל, אמונתנו אמיצה וחזקה, וכל רוחותֿשבעולם לא יוכלו לה. אבל עם אותם רשעים אשר רוממות דאגת טובתנו בפיהם, אין מקום כלל למשאֿומתן. באשר אליהם, אין לנו אלא לאמץ את עצת רבותינו: הקהה את שיניו, ואת זאת נעשה אם לא נשיב מאומה לטענותיהם — בדיוק כפי שאין אנו משיבים מאומה לבן הרשע!