לפני הבחירות האחרונות ניסו בליכוד ובסביבתו של ראה"מ, בנימין נתניהו, להסביר לציבור הרחב שנתניהו הפיק את הלקחים הנדרשים מהתנהלותו הקלוקלת בעבר כאשר כיהן כראש ממשלה ושר אוצר, ולכן הוא ראוי ויש לבחור בו ובליכוד שוב לנהל את השלטון במדינת ישראל.
הציבור השתכנע, הקפיץ את הליכוד מֿ 12 חברי כנסת לֿ 27 מנדטים, והפך את נתניהו לראש ממשלה בפעם השניה. כמובן על חשבונם של גב´ לבני וקדימה, שנשלחו לאופוזיציה.
ההרהורים הציבוריים שמא היה זה מצג שווא וששום דבר לא השתנה אצל נתניהו, החלו זמן לא רב לאחר בחירתו. מדיניותו המזגזגת כמעט בכל דבר, פזיזותו, חוסר יכולתו להחליט ולהכריע, לחיצותו וחוסר יכולת עמידה בלחצים, כל אלו העידו כי לכאורה נתניהו לא למד שום דבר ולא שינה שום דבר, וכי מה שהיה הוא שיהיה.
נתניהו נבחר לקדנציה שניה בסביבות גיל 60. לא מעט טענו שאנשים בגיל זה כבר לא משתנים ולא יכולים להשתנות, אך מערכת השיווק ששיווקה לציבור את המוצר שנקרא נתניהו, התעקשה על כך שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכי במקרה הזה נתניהו הוא היוצא מן הכלל.
ואם עד היום נותר עדיין ספק בקרב מישהו האם נתניהו של הקדנציה השניה השתנה במשהו או שזה אותו נתניהו הישן המוכר לכל, הימים האחרונים הוכיחו לכולם מעבר לכל ספק, כי נתניהו נותר אותו נתניהו, ששום דבר לא השתנה, ושצדקו הטוענים כי בגיל 60 כבר קשה מאד להשתנות.
נתניהו כראש ממשלה בסיבוב הראשון, עשה כמעט את כל הטעויות האפשריות, ונאלץ ללכת לבחירות לאחר קדנציה מקוצרת בת 3 שנים בלבד. אהוד ברק שהתמודד מולו, ניצח ללא כל קושי, והליכוד התרסק לֿ19 מנדטים, שפל שכמותו לא היה זכור להם עשרות שנים.
אולם מי שחשב שזה השפל הגדול שאליו נתניהו מסוגל לדרדר את הליכוד, התברר לו שטעה. חלפו שנים ספורות בלבד, נתניהו חזר מהגלות הפוליטית ומונה לשר אוצר בממשלת שרון, וכשהוביל את הליכוד בבחירות 2006, התברר שלכל תחתית יש תחתית נוספת. הליכוד בהנהגתו קיבל 12 מנדטים בלבד, כמו מפלגה סקטוריאלית בינונית מינוס, והכל במפלגה הזו התגעגעו לאותם ימים של 19 מנדטים. מבחינתם, התוצאה ההיא שהושגה בבחירות 99´, הפכה לחלום רחוק שנראה בלתי ניתן להשגה.
הסיבה להתנפצות הטוטאלית שהניבה 12 מנדטים בלבד, זכורה היטב. נתניהו כשר אוצר הטיל על הציבור גזרות שלא יכול היה לעמוד בהם. הוא אומנם הציל את כלכלת מדינת ישראל מהתרסקות, אבל עשה זאת על חשבון דריכה ומעיכה של ציבורים רבים מאד. בעיקר כמובן ציבור החלשים ומעמד הביניים. הוא לא שעה לזעקות ולתחינות שעלו מאותם ציבורים על כך שהם כורעים תחת הנטל הכלכלי. הוא לא התחשב בשום דבר ורמס בדרכו כל מה שיכול היה, והציבור הגיש לו ולמפלגתו את החשבון המלא בבחירות. הציבור פרע ממנו את החוב עד תום.
כשניסו לשכנע אותנו לפני הבחירות האחרונות שנתניהו השתנה, למד והפיק לקחים, הכוונה היתה למספר תחומים, כולל כמובן לתחום הכלכלי. כלומר, לא עוד גזירות כלכליות מטורפות ופגיעה ללא אבחנה בעיקר בשכבות החלשות ובמעמד הביניים. לא עוד כלכלה קפיטליסטית מטורפת ובלתי מתחשבת, שהופכת את העשירים ליותר עשירים ואת העניים ליותר עניים.
אולם ההתנהלות הכלכלית של נתניהו באחרונה, מוכיחה מעל לכל ספק שהוא לא למד שום דבר מהעבר. שמה שהיה הוא שיהיה, ושמשנתו הכלכלית ברורה וחד משמעית — להיטיב עם העשירים ולפגוע ולחסל כלכלית את כל מי שמצבו הכלכלי לא שפר עליו.
נתניהו מוביל את הליכוד להתרסקות נוספת. העול הכלכלי על הציבור הוא קשה מנשוא, והפעם המציאות אף חמורה הרבה יותר מאשר בעבר בעת שכיהן כשר אוצר. משום שאם אז עוד היה לו תירוץ שמדובר בצעדים הכרחיים כדי להציל את כלכלת מדינת ישראל מקריסה והתרסקות נוסח ארגנטינה, הרי שהיום כלכלת המדינה איתנה ויציבה, בקופת האוצר עודפים של מיליארדים רבים מאד שהולכים ומתרבים מידי חודש, ואין שום סיבה ואפילו לא חצי סיבה, להטיל על הציבור גזירות כלכליות כה קשות עד שהזעקה עולה ומתפרצת בכל פינה ומכל מגזר.
סקר שפורסם בימים האחרונים הצביע על כך שֿ 40 אחוזים לפחות ממצביעי הליכוד, שוקלים שלא לחזור ולהצביע למפלגה זו בבחירות הבאות. משמעות הדבר שהליכוד יקבל 15-16 מנדטים בלבד, ועם הדינמיקה המקובלת בכל בחירות, שכאשר מתחילים להידרדר ולאבד גובה אזי המעצורים נשחקים והטלטלה עזה עוד יותר, הליכוד בהחלט עלול לשוב ולשחזר את תוצאת הֿ12 מנדטים או משהו קרוב לזה.
נתניהו הישן לא רק מרסק את המדינה ואת הציבור, אלא גם את הליכוד. הוא עשה זאת פעמיים בעבר, ואין שום סיבה הגיונית שלא ישוב ויעשה זאת גם בשלישית. מדובר כנראה במשהו גנטי, בלתי ניתן לשליטה ולשינוי.

"הגדיש את הסאה"

גם בליכוד, כולל השרים וחברי הכנסת, חשים שראה"מ ויו"ר מפלגתם הגדיש את הסאה, ושאם לא יעצרו כאן ועכשיו את ההידרדרות והגלישה במורד, רבים מהם יראו את הכנסת הבאה מבחוץ.
המדיניות של נתניהו פגעה והכבידה את העול בכל תחום: בדיור, במים, בלחם, בירקות והפירות, בשמן, בדלק, בחינוך, בבריאות, ברווחה, בעצם במה לא. נתניהו הבטיח אומנם להוריד מיסים, אך בפועל המיסים רק עולים ועולים ועולים. בצורה כזו ובצורה אחרת. פעם קוראים לזה מע"מ על המים, בפעם אחרת משתמשים בשם בלו על הדלק, ובמקרה אחר מדובר בהגדלת ההשתתפות העצמית על ביקור אצל רופא או לשם רכישת תרופה. בכל המקרים, מי שנדרש לשלם את המחיר זה הציבור.
נתניהו יכול לטעון עד מחר שהסיבה לעליות המחירים טעונה בגל התייקרויות של הסחורות בעולם. אך כאשר העובדות הן שכשמחיר חבית נפט עמדה על כמעט 150 דולר, מחיר ליטר דלק היה נמוך יותר מהיום כשמחיר חבית עומדת על 80-90 דולר בלבד, קשה להסכים ולקבל את הטיעון הזה.
עד היום עברו צעדיו הכלכליים של נתניהו בשתיקה. אומנם רועמת, אבל שתיקה. אך משהגדיש את הסאה, בבת אחת גרם להתעוררות ולהפרת אותה שתיקה. שוב לא ניתן להתעלם, ולא רק בקרב מתנגדיו ויריביו הפוליטיים. גם מבית.
נתניהו יכול היה לטעון שהשלישיה שמאיימת לסגור את המדינה הם יריבים פוליטיים. הכוונה כמובן לעופר עיני יו"ר ההסתדרות, שרגא ברוש יו"ר התאחדות התעשיינים ושלמה בוחבוט יו"ר מרכז השלטון המקומי. שניים אנשי מפלגת העבודה והאחד איש קדימה. אבל מה שקרה בישיבת סיעת הליכוד ביום שני האחרון, עיקר ממנו את היכולת להשמיע טענה שכזו.
מזמן כבר לא התקיימה ישיבה כה סוערת של סיעת הליכוד, בוודאי בתחום הכלכלי. המילים והמשפטים שהוטחו שם כלפי נתניהו היו בלתי שגרתיים וקשים ביותר. חברי הכנסת וגם שרים, שחררו את חרצובות לשונותיהם וחבטו בנתניהו כמעט ללא רחם. הם דיברו אליו ללא שום מורא ובעיקר בלי כבוד. משום שהבינו שהראשונים שישלמו את המחיר יהיו הם,
נתניהו חטף שם מחבריו כפי שלא חטף שנים רבות. אולי מאז עימותיו הידועים עם אריאל שרון. אנשים דיברו נגדו ונגד שר האוצר שטייניץ בשצף קצף. בלי רחמים, בלי להתבלבל ובלי למצמץ. הוא הוזהר מאיבוד השלטון, מריסוק הליכוד, ואפילו איום מרומז בהדחה מראשות הליכוד הושמע שם. "אתה לא תהיה ראש ממשלה בקדנציה הבאה", אמרו לו. כך פשוט, חד וחלק.
ההתרחשות בישיבת סיעת הליכוד לא באה בחלל ריק. קדמו לכך עשרות ומאות פניות של חברי ליכוד בכירים, פעילים מרכזיים, ראשי סניפים וחברי מרכז, אל השרים וחברי הכנסת, נגד מה שמעולל נתניהו לציבור. בעיקר הציבור של הליכוד. שהרי קולותיו של הליכוד אינם מגיעים מסביון, כפר שמריהו או צפון תל אביב. הציבור השבע לא מצביע ליכוד. מי שנותן את קולו לליכוד אלו דווקא אנשי עיירות הפיתוח, תושבי הפריפריה, הציבור החלש ומעמד הביניים, ובו פגע ופוגע נתניהו יותר מכל.
פעילי השטח של הליכוד מדברים בשצף קצף נגד נתניהו, הלוא הוא ראש מפלגתם. נמאס להם לשאת בעול, ובעיקר נמאס להם להגן בציבור באזורי המגורים שלהם, על הממשלה ומעשיה. זאת לנוכח הממשלה שנראית להם מנותקת מבוחריה, יהירה ובזבזנית. לטענתם, הם זועקים כעת את הזעקה, לפני שיהיה מאוחר. הם זועקים כעת כאשר לכאורה הבחירות הבאות אינן נראות באופק, לפני שהציבור נותן בעיטה סופית ומכרעת לליכוד.

"ליברמן מריח בחירות"

מי שכן מריח בחירות באופק הוא שר החוץ ויו"ר "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן. בכינוס סגור של "ישראל ביתנו" דיבר ליברמן על אפשרות שתביא להקדמת הבחירות, והעריך כי מפלגתו מסוגלת לקבל בבחירות הבאות 20 מנדטים, וכל מה שמעבר לזה יהיה בונוס.
לליברמן בעיות קשות מול נתניהו, כבר שנה שהוא מנסה למנות שגריר באו"ם, אך לא מצליח להגיע להבנה עם ראה"מ על זהות המועמד. כל מי שהציע, נתניהו פסל. גם גלעד ארדן, שהשבוע הודיע כי הוא מסיר את מועמדותו לתפקיד, עשה זאת לטענת ליברמן, לאחר שנתניהו רמז לו שהוא חוזר בו מהסכמתו למינוי וכי יעדיף שישאר בארץ.
לליברמן יש גם רצונות לקדם חוקים שונים, דוגמת חוק הגיור הצבאי ועוד חוקים אותם הבטיח לציבור, אך בשל בעיות קואליציוניות והתנגדות נתניהו אין ביכולתו לקדמם.
באותה ישיבה סגורה של "ישראל ביתנו", קונן ליברמן על חוסר היכולת לקדם את החוקים הללו ועל הבעיות שלו עם נתניהו, אך ברור שלא זו הסיבה שהוא דיבר על אפשרות שיביא להקדמת הבחירות. את חוק הגיור הצבאי יוכל ליברמן להעביר בכנסת מתי שירצה. הרוב עומד מוכן ומזומן לפקודתו. וכפי שיש לו היום רוב לחוק הזה, למרות נתניהו, יהיה לו את אותו רוב גם בעוד שנה או שנה וחצי.
גם בעיות וחוסר הבנה על מינוי שגריר כזה או אחר, לא מהווים סיבה מוצדקת להכניס את המדינה לסחרור של בחירות.
הסיבה היחידה היא שליברמן חושש שההתמרמרות בציבור סביב הנושא הכלכלי, היא שתגרום בסופו של דבר להקדמת הבחירות, ואם כך, הוא רוצה להיות זה שיקבע את סדר היום, ולא שאחרים יעשו זאת.
ליברמן מריח שמהתרסקות של הליכוד על רקע כלכלי הוא יכול רק להרוויח. שמתוך 10 עד 15 מנדטים שהליכוד עלול לאבד, יש ביכולתו להעביר אליו לפחות 5 מנדטים ואף יותר מכך.
תוספת כוח של 5 מנדטים ויותר, לא הולכים ברגל. מדובר במשהו משמעותי מאד מבחינתו של ליברמן, בדרך למימוש התוכנית הסופית, הלוא היא כיבוש לשכת ראה"מ.
וכשריח ניחוח שכזה עולה באפו של שר החוץ, אין פלא שהוא מדבר על האפשרות של הקדמת הבחירות, כשכל שאר החשבונות והחישובים הפוליטיים, כולל האפשרות של מהפך שלטוני ועליית השמאל, מתגמדים אל מול זה.