חברי הכנסת ושרי הליכוד, חשים שהכיסא מתחיל לזוז תחתם ולכן תקפו השבוע בכל נשק מילולי אפשרי את שר האוצר, יובל שטייניץ, האחראי לדעתם, על גל ההתיקרויות במשק. "נפסיד את השלטון בגללך", "נרד חזרה ל—12 מנדטים", "אפילו הפעילים לא יצביעו לנו", אמרו. נתניהו גיבה פומבית את שטייניץ, אך הוא מבין את הזעם כלפיו, והכין שורת הקלות, למתן את גל ההתיקרויות. שטייניץ עצמו תשוש מעייפות ומגלי הביקורת נזקק לאישפוז בבית החולים. "זו רק עייפות קלה ושפעת", התנצל והסביר. מדוע החליט נתניהו שלא להופיע בכנס הרצליה?. מי מלבה את הרחוב הישראלי לצאת ולהפגין נגד התיקרויות, והאם יש סיכוי שזה יקרה?. האם מינוי גנץ לרמטכ"ל ישבור את הברית האסטרטגית בין ברק לנתניהו בעניין תקיפה אפשרית באיראן? מי הם לוחמי המקלדת? ואיזו עיר הפכה למודל לחיקוי ארצי?.

"פיגוע כלכלי"

"היכן לתלות את הסקר של בגין על שביעות הרצון מהמצב הכלכלי?"


ישיבת סיעת הליכוד השבוע, בה תקפו הח"כים את שר האוצר שטייניץ על ההתיקרויות במשק, סיפקה הרבה כותרות משעשעות. מצד אחד היתה הישיבה מתוחה ביותר, ועלו בה דברי ביקורת קשים ביותר על שר האוצר.
מאידך הרבו חברי הכנסת להתלוצץ, וכל אחד גייס אמירות שנונות כדי להדגיש עד כמה המצב של הליכוד קשה, והכל בגלל שר האוצר שטייניץ האחראי על גל ההתיקרויות.
כרמל שאמה הכהן, היה מראשי התוקפים את שטייניץ. מאז שמונה לראשות ועדת הכלכלה, הוא רואה עצמו כאחראי על התחום הכלכלי ומרבה להתבטא בנושא. לאחר שכינה את פקידי האוצר אוטיסטים (להלן ב"בקצרצרה"), אמר שאמה: "אנחנו מתלוננים כבר חודש על עליית המחירים. זה כמו משאית סמי טריילר שנמצאת בירידה, והנהג לוחץ על דוושת הגז".
אופיר אקוניס, ששימש עד לא מכבר כיו"ר ועדת הכלכלה המשיך ותקף את שטייניץ. "לא יתכן שבכל פעם, כאשר משרד האוצר מזהה בעיה, הוא תוחב ידו לכיסו של האזרח". סילבן שלום: "לא יכול להיות שמיד אחרי שמתקיים דיון על מחירי הדלק, מיד מעלים את מחירי הלחם".
דני דנון, קרא לשטייניץ לרדת מהאולימפוס. ישראל כץ אמר לנתניהו: "אם נמשיך כך, אתה לא תהיה ראש ממשלה ונחזור לֿ12 מנדטים". נתניהו שרגיל לדברי ביקורת, איבד הפעם את שלוותו והגיב בכעס. הוא ביקש מכץ למתן את הדברים. "אני מציע לשנות את הטון ואת סגנון הדיבור. אפשר לנאום ואפשר לנהום. כדאי שתתבטא בקצת יותר דרך ארץ".
גלעד ארדן, מיהר להזכיר נשכחות. "בֿ99 הפסדנו את השלטון, כי ראה"מ נתניהו שם לו למטרה להלחם בפיגועים. ואכן גל הטרור ירד אז מאד, והנושא הביטחוני הפך לבלתי רלוונטי. או אז עלו על הפרק הנושאים החברתיים והכלכליים, והליכוד ספג מפלה, כאשר אהוד ברק ניצח עם "ישראל אחת"".
בני בגין, מהיחידים שניסו לצאת לטובת שטייניץ, השיב לארדן בציניות: "לפי דבריך, אולי כדאי להעלות חזרה את הפיגועים ולהוריד את המיסים".. בגין לא הסתפק בכך, וניסה לשכנע את חבריו באמצעות נתונים, מסמכים ואסמכתאות. במהלך הדיון שלף סקר ואמר: קיימת עלייה של 19 אחוזים בשביעות הרצון של הציבור מהמצב הכלכלי חברתי בארץ".
השרים לא יכלו להבליג וגיחכו לנוכח הנתונים של בגין. השר להגנת הסביבה השיב לו: "אני מציע שתתלה את הסקר הזה על משאבות הדלק ברחבי הארץ ובמאפיות הלחמים"...

"סניף קדימה"
"מדוע החליט השנה נתניהו שלא להופיע ולא לנאום בכנס הרצליה?"

"בחירות לא נערכות בכנס קיסריה ולא בכנס הרצליה", המשיכו והטיחו חברי כנסת מהליכוד, בשר האוצר שטייניץ ובראה"מ נתניהו, עקב גל ההתיקרויות במשק, ועקב החשש לכיסאותיהם. "אם נמשיך לנהוג ללא רגישות חברתית, נחזור לאופוזיציה. אנו מאבדים את הציבור", אמרו.
לא במקרה נקטו חברי הכנסת מהליכוד בשמו של כנס הרצליה. השבוע נערך הכנס השנתי הזה, בו הופיעו כל המי ומי ממערכת הביטחון, הפוליטיקה, הכלכלה והמדיניות. כל מי שמחשיב את עצמו, מופיע מידי שנה במקום, משתתף בפאנל, מוסר הרצאה או יושב באחד הדיונים.
מי שממש לא אוהב את כנס הרצליה, הוא יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. ריבלין חש כי הכנסת מאבדת מיוקרתה לטובת כנס הרצליה, כאשר השרים הבכירים ובהם ראשי הממשלות, מעדיפים לשאת שם דברים, ולא מעל דוכן הכנסת. בעבר הסבירו לו בתגובה, כי בכנסת מפריעים לנואמים להעביר מסר או לסיים משפט, ואילו בכנס הרצליה שורר שקט מוחלט בעת הנאומים, גם אם לא מסכימים עם הדובר.
כך או כך, ריבלין יכול להיות מרוצה )סוף סוף( מנתניהו, שהחליט השנה שלא להגיע ולא לשאת דברים במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשנים שעברו, עמד נאומו של ראה"מ במרכז הכנס. אריאל שרון החליט כזכור לשאת את "נאום ההתנתקות" בכנס הרצליה. גם אהוד אולמרט חשף תוכניות מדיניות מעל בימת הכנס בהרצליה. אולם נתניהו החליט השנה שהוא לא מגיע )ולא בגלל התנגדותו של ריבלין(.
במערכת הפוליטית ציינו שתי סיבות לאי הופעתו של נתניהו לכנס בהרצליה, למרות שיועצו לביטחון לאומי, עוזי ארד, ממייסדי הכנס ניסה לשכנעו להגיע, להשתתף ולשאת נאום. למרות כל זה החליט כאמור נתניהו להיעדר.
הסיבה הראשונה: לנתניהו אין תוכנית מדינית, ביטחונית או כלכלית חדשה. לפיכך הוא לא רצה לשאת עוד נאום משמים ושגרתי בכנס, דמוי: "בפנינו ניצבים אתגרים קשים", או "אנו עוקבים אחר המצב האיזורי לאור המהומות וההפגנות בקרב המדינות השכנות". נאומים כאלו יש לו למכביר, אבל בכנס הרצליה צריך להגיע עם משהו אמיתי ביד. על תוכנית מדינית חדשה, אין בכלל מה לדבר. מי זוכר היום את ההקפאה, לאור כל מה שקורה מסביב.
סיבה שנייה (ופוליטית) קשורה לזהות מארגני הכנס. יועצו המדיני של נתניהו, עוזי ארד, היה אמנם ממיסדי הארוע השנתי, אולם בסביבתו של נתניהו מזהים את כנס הרצליה כ"סניף של קדימה". זאת עקב זהותו של מייסדו הראשי — פרופ´ אוריאל רייכמן, החבר בקדימה. בעבר אף פורסם כי רייכמן קרא לבוגרי המרכז הבינתחומי להתפקד למפלגת קדימה. נתניהו לא רצה איפוא לשחק לידי מפלגת האופוזיציה הראשית ולכן נמנע מלהגיע השנה.
בלשכת נתניהו לא התייחסו לכל הספקולציות והגיבו, כי "ראה"מ לא השתתף בכנס הרצליה בשל שיקולי לוחות זמנים".

"מחאה מבית"

"ההיסטוריה בליכוד מוכיחה: שרי אוצר מודחים כמעט בכל קדנציה"

התנפלות חזיתית שכזו מצד חברי הכנסת ושרי הליכוד על שר האוצר משלהם, לא זכורה זה שנים במערכת הפוליטית. בדרך כלל מגבשים חזית שכזו נגד שר ממפלגה יריבה, לא שר מבית. שטייניץ ספג חבטות מכל עבר, ואם רק היו חבריו יכולים, הוא היה מודח באותו רגע מתפקיד שר האוצר.
לליכוד אין בעיה להדיח שרי אוצר, גם אם מדובר בשרים מבית. בממשלת בגין הראשונה עזבו/הודחו שני שרי אוצר שמחה ארליך ויגאל הורביץ. שר האוצר הבא — היה יורם ארידור, וגם הוא לא שבע נחת. גם בממשלת נתניהו הראשונה עזבו שני שרי אוצר — דן מרידור ויעקב נאמן. השלישי היה מאיר שטרית.
לליכוד יש בעיה קבועה. בכל פעם כאשר הוא מגיע לשלטון, הוא מועד בתחום הכלכלי. לפתע הוא צריך לשמור על הקופה הציבורית ולהטיל גזירות לא פופולריות. ציבור בוחרי הליכוד, בעיקר מהשכבות הנמוכות מתרעם, כועס, ובבחירות שלאחר מכן מעניש. זה מה שהיה כאמור בֿ99 כאשר ברק ניצח את נתניהו.
מי יוביל הפעם את המחאה? האם יוביל אותה שר האוצר לשעבר, סילבן שלום כמו שעשה בזמנו דוד לוי? סילבן כבר מתח השבוע ביקורת נוקבת על שטייניץ והזכיר, שכאשר הוא כיהן בתפקיד, זה הסתיים בבחירות שלאחר מכן עם 38 מנדטים לליכוד.
אפשר גם שהמחאה תגיע מבחוץ, אם על ידי מפלגת העבודה המתחדשת, אולי ש"ס, יתכן שזו תהיה "ישראל ביתנו". בפועל משמיע יו"ר ועדת הכספים, הרב משה גפני, קולות מחאה בוועדה שבראשותו, ואינו מתכוון להקל על הממשלה בכל הקשור לאישורים של הוועדה על הגזירות שבדרך.
השאלה המרכזית קשורה למעמדו של שטייניץ כשר אוצר. בתחילת השבוע, פנה יו"ר מרכז הליכוד, שר הרווחה ושר התקשורת משה כחלון לנתניהו ונפגש עימו לפני ישיבת הממשלה. "תשמע", אמר לו כחלון, "זה לא יכול להימשך המצב הזה. צריך להביא איזו חבילת הטבות והקלות, או לסגת מחלק מהעלאת המחירים".
נתניהו השיב כי הוא מגבש תוכנית חלופית לזו של שטייניץ. לא ברור כיצד יגיב שר האוצר, העושה כל מאמץ, כדי להראות שהוא לא "הבובה" של נתניהו.
לאחרונה שוב התעמתו השניים על רקע מחירי הדלק. היה זה כאשר נתניהו אמר בנאום במליאת הכנסת, כי המחיר של הדלק ירד והוא מנסה למצוא חלופות אחרות. שטייניץ נזעק לומר ההפך, וציין שאין חלופה ולכן מחיר הדלק לא יירד.
בעבר כבר התעמתו נתניהו ושטייניץ. היה זה לאחר גיבוש התקציב הראשון, שנעשה מעל ראשו של שר האוצר, באמצעות יועצו הכלכלי של נתניהו שסגר ענינים עם יו"ר ההסתדרות. עוד קודם, כבר בהצגת הממשלה הודיע נתניהו, כי הוא יהיה ראש ממשלה ושר לאסטרטגיה כלכלית. נתניהו רצה להיות גם שר האוצר בפועל, אבל נסוג בו והעניק לשטייניץ את התפקיד, תוך שהוא מציג את עצמו כשר על מעל שטייניץ.
השניים התעמתו גם סביב המע"מ על פירות וירקות. שטייניץ הטיל את המע"מ ונתניהו ביטל, בנימוק שיש להיות "קשוב לרחשי לב הציבור". בשלב זה רחשי לב הציבור הם נגד שר האוצר, ובליכוד מודעים לכך ומכוונים את כל האש הפוליטית לכיוונו של שטייניץ.

"תחרות פנימית"

"מי מסב יותר נזק לליכוד: שר האוצר שטייניץ או מתנגדיו מבית?"

אם הבחירות הפנימיות בליכוד היו נערכות השבוע, שר האוצר שטייניץ לא היה נבחר בשלושים המקומות הראשונים, וספק גם אם היה מגיע לעשרים המקומות שלאחר מכן. כך משוכנעים רבים בליכוד, לאור הזעם המופנה כלפיו.
בליכוד לא מהססים לתקוף אותו ורואים בו שר אוצר חלש ללא בני ברית פוליטיים. הח"כים שחוששים לכיסאותיהם בכנסת הבאה, אם גל ההתיקרויות ימשך, מעדיפים לצאת נגדו ולא נגד נתניהו, שהוא למעשה אחראי על. הרבה יותר קל לצאת נגד שר האוצר, מאשר לתקוף את ראש הממשלה.
ההתקפות נעשות משיקולים פוליטיים אישיים. כאשר היה נתניהו שר האוצר בממשלת שרון, הוא העביר גזירות כלכליות הרבה יותר קשות, אולם לא נתקל בכמות כזו של התקפות מבית. ראה"מ דאז, אריאל שרון, העניק לו גיבוי מוחלט, והשרים והח"כים נזהרו בכבודו. הם ידעו שביום מן הימים יש לו סיכוי להיות ראש ממשלה והתנהגו בהתאם כלפיו.
היחס לשטינייץ הוא שונה. איש לא רואה בו את מנהיג הליכוד העתידי )הגם ששטייניץ חושב שהוא כזה(. הח"כים והשרים מצפים שנתניהו יקרא לשטייניץ לסדר ויעמיד אותו במקומו. בכירים בליכוד אמרו השבוע, כי הם מתרשמים שנתניהו, מתחיל להתחרט על שמינה אותו לתפקיד שר האוצר. מבחינתם שטייניץ לא מתאים לתפקיד האוצר, כמו שעמיר פרץ לא התאים לביטחון בממשלת אולמרט.
שטייניץ שנהנה מאמון משפחת נתניהו, איבד גם את האמון הזה, כיון שבמשפחה סבורים שהוא הורס עתה את כל מה שהשיג נתניהו עד כה. ואכן לפני שבוע שוחח נתניהו עם שטייניץ בארבע עיניים, אחרי שיחה רשמית שהיתה ביניהם בכנסת בהשתתפות אישים נוספים.
השניים נפגשו בעקבות התנהלותו של שטייניץ סביב גל ההתייקרויות המתמשך במשק, שכולל את ייקור הדלק, המים והלחם. בליכוד הגדירו את השיחה כ"קשה". "אם היינו במדינה אחרת באזור שטייניץ כבר היה מפוטר, כדי שראש הממשלה יראה לעם שהוא אכן בדרך לרפורמה", צוטט בכיר מהליכוד.
אולם בלשכת ראה"מ מתעקשים לומר שנתניהו נותן לשטייניץ גיבוי מלא. "כל החלטה שלו היתה בידיעתי וקיבלה גיבוי ממני" אמר נתניהו בישיבת סיעת הליכוד השבוע. "יש הרבה ניסיונות להפיץ כזבים ולגרום לחוסר אחדות בינינו". בלשכה ממשיכים ומדגישים: "לראה"מ יש אמון מלא בשר האוצר, ויחד הם ימשיכו להוביל רפורמות במשק בצורה שקולה ואחראית".
שטייניץ עצמו רגיש לתדמית שהודבקה לו, כשר הכפוף לנתניהו. הוא מנסה ליצור מצג כי הוא עומד על דעתו ולא נכנע. די היה לו במה שקרה עד היום עם המע"מ על הירקות. את העיצות הוא מקבל משני יועצי תקשורת מוכרים, משה תאומים ומשה דבי. מקורביו אומרים כי חברי הכנסת של הליכוד גורמים נזק לממשלה יותר מכל סיעת קדימה יחד. "כל אחד מהם מנסה למצוא את המילים הכי מיוחדות, כדי שיכנס לתקשורת. הם עושים בינם לבין עצמם תחרות, מי יהיה הקופירייטר הטוב ביותר שיתקוף את הממשלה".
כך או כך, ההתקפות והלחצים הכריעו את שטייניץ והוא נזקק לאשפוז רפואי בבית החולים. "זו רק שפעת ועייפות", ניסה להרגיע. שפעת ליכודית.

"תפקיד עוצמתי"

"סיכום ביניים: כיצד מוערך שר האוצר במלאת שנתיים לתפקידו?"

שטייניץ ניסה לשדר ביום רביעי בבוקר מסר מרגיע. "לא ישנתי 24 שעות, לא אכלתי ולא שתיתי, ולכן נזקקתי לאישפוז", הסביר. בראיון לתקשורת הישר ממיטתו בבית החולים הדסה עין כרם ביֿם, הוסיף: "יש לי כנראה שפעת, ואני ממליץ לכל אזרחי מדינת ישראל לא לעשות מה שעשיתי אתמול — לשכוח לאכול ולשתות יום שלם. פעם הבאה אזכור לאכול לפחות ארוחה אחת עם שתייה ביום".
לשטייניץ כאמור יש סיבות רבות לתשישות ולעייפות. שר האוצר הוא תפקיד בעל עוצמה רבה, ונחשב לשלישי בחשיבותו במדרג שרי הממשלה, לאחר שר הביטחון ושר החוץ. שטייניץ מחזיק איפוא בתפקיד הבכיר ביותר מבין שרי הליכוד, והדבר לבטח מקומם נגדו את חלקם. שטייניץ עצמו גילה לאחר בחירתו עד כמה מדובר בתפקיד עוצמתי, הרבה יותר ממה שהעריך.
עם הקמת הממשלה, הסתובב שטייניץ מחויך. לסובביו אמר כי הוא יקבל את אחד משלושת התיקים הבכירים. הוא לא היסס לדבר אפילו על תיק הביטחון או החוץ, בהיותו היו"ר הקודם של ועדת חוץ וביטחון בכנסת. אולם הוא ידע, שאם אהוד ברק יזכה בתפקיד שר הביטחון וליברמן יקבל את החוץ, הוא יזכה באוצר.
נתניהו רצה לראותו בתפקיד האוצר, דוקא משום שאין לו ניסיון כלכלי, דבר שיאפשר לו )לנתניהו( להיות שר על בדיוק כפי שתיכנן. בסביבת נתניהו הסבירו עוד קודם בחירתו של שטייניץ, כי נתניהו לא מתכוון לבחור במישהו שעלול לגלות יותר מידי עצמאות וחוסר נאמנות. שטייניץ נחשב איפוא למועמד המתאים ביותר לתפקיד. לא כלכלן, מאד נאמן ולא מידי עצמאי. אלא שמשהו קרה מאז.
מעת לעת מגיח שטייניץ עם יציאות עצמאיות, שלעיתים מביכות את ראה"מ. כך היה עם סדרת המינויים של אנשי מקצוע, כולם מחוץ למערכת הפוליטית, שמונו על ידו לתפקידים בכירים באוצר. נתניהו בלע והבליג.
ולמרות כך מי שאומר את המילה האחרונה ביניהם הוא נתניהו. כך בביטול המע"מ על פירות וירקות, מדיניות המיסים, תקציב המדינה, המחלוקת עם נגיד בנק ישראל ועוד. במקביל גיבה נתניהו את שר האוצר בנושא המלצות ועדת ששינסקי. עם זאת שטייניץ תומך באופן קבוע ואוטומטי בעמדת אנשי המקצוע במשרדו, מה שמרתיח מאד את נתניהו. מעת לעת הוא מאשים את "פקידי האוצר" ומתכוון לאותם מינויים שביצע שטייניץ.
כך או אחרת, בקרוב ימלאו שנתיים לקדנציה של שטייניץ ובקרב הכתבים הכלכליים, הוא זוכה לציון "טוב". שר האוצר נכנס לתפקידו בעיצומו של המשבר הגלובלי, תיפקד כראוי, קלט במהירות עיצות של אנשי מקצוע, וכתלמיד שקדן למד והפנים רבות. שטייניץ — דוקטור לפילוסופיה, הפך לשר אוצר שמבקש להיזכר כשר מקצועי ולא פוליטי.
עם זאת היעדר הניסיון הכלכלי שלו, גורם לו לסמוך יותר מידי על "אנשי המקצוע", שחיים עדיין את טראומת המשבר הכלכלי העולמי. יתכן שזו הסיבה שהוא אינו קשוב דיו להלכי הרוח הציבוריים, דבר שהביא אותו להחליט על העלאת הבלו האחרונה על הדלק. זו הסיבה שהוא משלם על כך מחיר פוליטי מצד חבריו בליכוד, שלא מפסיקים לתקוף אותו, כל אחד בסגנונו הוא.
והיה מי שכתב לסיכום, כי שטייניץ בסופו של דבר הוא פוליטיקאי. לפיכך הוא יקבל את חבל הירידה מהעץ. ולא, ישגר לו נתניהו את "חבל התלייה" הפוליטי...

"זעם ההמונים"

"באירופה הוציא המצב הכלכלי המון לרחובות: האם כך יקרה גם בישראל?"

מאז תחילת המהומות במצרים, בטוניס ובלבנון, נכתבו טורים ופרשנויות רבות, שדנו בשאלה האם דבר כזה יכול להתרחש גם במדינת ישראל. האם הנושאים הכלכליים, הגזירות והמיסים, יכולים להוציא המונים לרחובות. האם ירושלים יכולה להיות כמו קהיר, ומדינת ישראל כמו טוניסיה.
ההנחה הרווחת היא שהישראלים אינם נוהגים לצאת לרחובות במחאה על המצב הכלכלי. אם הם יוצאים בכל זאת להפגנות, זה בגלל הנושאים המדיניים, והסכסוך הישראליֿפלשתיני. כך היה בעבר בהפגנות השמאל נגד הממשלה וכך בהפגנות הימין.
עם זאת בעולם יוצאים להפגנות גם בנושאים כלכליים, במחאה על עליות מחירים או על פגיעה בזכויות סוציאליות. מתברר כי האזרחים התוניסאים והתושבים המצרים אינם לבד. רק בחודשים האחרונים יצאו אזרחים רבים לרחובות הערים בכמה מדינות באירופה עקב הפגיעה של השלטונות בכיסם. אזרחים אלו ערכו מצעדים, הניפו כרזות, שיבשו את התנועה, השביתו בתי עסק ולא היססו מלהתעמת בכח עם השוטרים ואנשי הביטחון. ביוון אף הגיעה המחאה לשיא והסתיימה בהרוגים.
היה זה רק לפני 8 חודשים, כאשר המוני יוונים יצאו לרחובות אתונה כדי לעצור את הצעדים הכלכליים הקשים, שתכננה הממשלה. האיחוד האירופי הוא שדרש מיוון לבצע את צעדי הצנע, כתנאי לקבלת חבילת חילוץ כלכלית. התושבים לא קיבלו זאת והמחאות עברו לפסים אלימים. מבני ממשלה הוצתו, כוחות הביטחון הגיבו בירי גז מדמיע, ולבסוף שככה המחאה לאחר ששלושה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. המחאה ביוון לא צלחה וצעדי הממשלה באתונה אושרו. ההמונים יצאו שוב לרחובות לסבב נוסף של מחאה אלימה, אבל גם זה הסתיים.
אזרחי מדינות נוספות באירופה, שיצאו לרחובות והגיבו לאחרונה במחאה על המצב הכלכלי הקשה היו באירלנד, ספרד, בלגיה, פורטוגל, סלובניה וליטא. המפגינים מחו על אובדן מקומות עבודה, העלאת גיל הפרישה, פגיעה בפנסיה וקיצוצים בתקציבי חינוך, בריאות ורווחה. אולם בתוך זמן קצר הגיע המאבק לקצו, לאחר שהצעדים אושרו.
גם צרפת ידעה לאחרונה מהומות ושביתות עקב המצב הכלכלי הפנימי. במשך שבועיים בוטלו טיסות, האשפה לא פונתה, התקשורת חדלה מלשדר )זה דוקא טוב, אם היה קורה במדינת ישראל( והתלמידים לא באו ללימודים. במהלך ימי השביתה יצאו ההמונים לרחובות במחאה על הצעות הנשיא סרקוזי להנהיג רפורמה במערכת הפנסיה ולהעלות את גיל הפרישה. אלא שההצעות אושרו בסופו של דבר למרות המחאות וההפגנות.
לונדון באה בעקבות צרפת, ולפני פחות מחודשיים, מחו אלפי מפגינים בריטים זועמים על העלאה חדה של שכר הלימוד באוניברסיטאות. חלק מהמפגינים אף הבהילו את הנסיך צ´ארלס כשהקיפו את רכב הרולס רויס שלו. כמה מהם אף הצליחו לדחוף מבעד לחלון המכונית מוט ברזל.
האם זה אפשרי גם במדינת ישראל? האם ההמונים יצאו לרחובות כדי למחות על הגזירות הכלכליות? בינתים המחאות מתרכזות רק בתקשורת.

"ברית אסטרטגית"

"גישה התקפית נגד סכנת הגרעין באיראן: החיבור בין נתניהו לברק"

רבות נכתב על הברית האסטרטגית של נתניהו וברק. מבקריו של נתניהו אומרים כי ברק הוא בעצם ראש הממשלה האמיתי. הוא זה שהביא להחלטה על ההקפאה הראשונה בשטחי יו"ש למשך עשרה חודשים. הוא זה שביקש למנות את גלנט לרמטכ"ל (ונכשל), והוא זה שמנהל את נתניהו על כל צעד ושעל.
לנתניהו ולברק יש הרבה דברים משותפים. שניהם יוצאי סיירת מטכ"ל, והם חולקים השקפת עולם מדינית וצבאית זהה. שניהם מעשנים סיגרים משובחים, ואוהבים לקרוא ביוגרפיות של וינסטון צ´רצ´יל, אותו הם מרבים לצטט, תוך שהם שוזרים משפטים שלו בנאומיהם.
ברק ונתניהו רואים את מדינת ישראל כ"וילה בתוך הג´ונגל", כהגדרת ברק, וכ"מוצב החזית של המערב בלב העולם המוסלמי העוין", כפי שאומר נתניהו. שניהם יחד (וכל אחד לחוד) לא מאמינים לפלשתינים, וסבורים שאין פרטנר בצד השני. ברק נוכח בזה מקרוב בועידת קמפ דיויד, ואת נתניהו לא צריך לשכנע בכך. זו הרי האידיאולוגיה עמה גדל בביתו.
לשניהם יש גם ראייה משותפת בכל הקשור לסוגיית הגרעין האיראני. ברק ונתניהו רואים בתוכנית הגרעין של אחמדינג´אד, סכנה גדולה למדינת ישראל. שניהם תומכים בפעולה צבאית נגד איראן. כאשר שואלים אותם על כך, הם כמובן מתחמקים, אבל תמיד יגידו, שהאופציה הצבאית קיימת על השולחן.
הקו ההתקפי נגד איראן מלכד את ברק ונתניהו. משהוסרה הסכנה הפוליטית מעל ראשו של ברק, לאחר שעזב את מפלגת העבודה, הוא מתחבר עוד יותר לנתניהו בגישה ההתקפית נגד איראן. נתניהו מצידו, לא יכול בלי ברק, כיון שאין לו רקורד צבאי, שמקנה לו את הסמכות הביטחונית העליונה, כפי שהיה לאריאל שרון — אלוף בעברו. ברק כרמטכ"ל לשעבר, מעניק לנתניהו את מה שחסר לו — אוטוריטה בטחונית.
לנתניהו חשובה תמיכת ברק בסוגיה האיראנית. זאת משום שבוגי יעלון — עוד רמטכ"ל לשעבר, היושב בשולחן הממשלה, בקבינט ובשביעיה, נחשב למתון בשאלת הפעולה האפשרית נגד איראן. גם שר החוץ ליברמן, אינו בקו של נתניהו וברק. הוא אמנם איש הימין המובהק בממשלה, אבל בנושא התקיפה באיראן, הוא דווקא בצד השני.
ברק ונתניהו לא אהבו את מסיבת העיתונאים של ראש המוסד הפורש, מאיר דגן, שחתרה נגד עמדתם. באם דגן צודק (ויש להניח שכך), ובאם לוח הזמנים של הפצצה האיראנית התרחק עד 2015, הרי שאין צורך בהתקפה צבאית בטווח הקרוב על נתאנז. אלם ראה"מ ושר הביטחון לא מיהרו להתקפל.
עמוס גלעד, ראש המטה הביטחוני, מיהר להזהיר כי לוח הזמנים האיראני קצר יותר. הדבר אילץ את דגן לחזור בו מעט מדבריו, הוא עשה זאת כאשר נפרד לא מכבר בוועדת החוץ והביטחון.
נתניהו וברק יושבים עתה ביחד בממשלה, ויכולים לרקום את כל התוכנית בעניין האיראני. מצד אחד הם מדברים על קידום התהליך המדיני (שבינתים הוקפא עקב המהומות במצרים), אבל תשומת ליבם מופנית תדיר לכיוון איראן. זו הרי מטרת ישיבתם יחד בממשלה אחת. איראן היא הדבק בין ראש הממשלה לשר הביטחון. אבל משהו קרה לדבק הזה והוא החל מעט להתפורר. למשהו הזה קוראים בני גנץ (או אולי יואב גלנט).

"המחנה השקול"
"מדוע בחירת גנץ לרמטכ"ל מהווה בעיה לגישת ראה"מ ושר הביטחון?"
לא לחינם המליץ שר הביטחון ברק, כהמלצה ראשונה על יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. לא לחינם תמך בו נתניהו. לכאורה נתניהו היה צריך להתנגד למינוי, כיון שגלנט שימש הרי כמזכירו הצבאי של ראה"מ לשעבר, אריאל שרון, והיה בין אנשיו הקרובים.
נתניהו שסולד מכל מי שהיה בקשר עם שרון, היה צריך איפוא לדחות את מועמדותו של גלנט, ולתמוך בגדי איזנקוט מועמדו של אשכנזי או בכל מועמד אחר — העיקר לא גלנט. ולמרות כל זה, תמך נתניהו בגלנט — המועמד של ברק. נתניהו ידע, שאם יואב גלנט ישמש כרמטכ"ל, הוא (גלנט) יהיה הצלע השלישית בקו החשיבה ההתקפי נגד איראן. ברק הוא זה שלחש על אוזנו של נתניהו על עמדתו זו של גלנט.
שניהם — ברק ונתניהו יודעים, שבלי תמיכה של רמטכ"ל, אי אפשר לעשות שום פעולה, גם את הממשלה תחליט על כך ברוב קולות ואפילו פה אחד. הרמטכ"ל — המפקד של הצבא, הוא זה שצריך לתת את המילה שלו, ורק אם הוא משוכנע שהכל כשורה, ניתן לצאת לפעולה. כך היה במבצע עופרת יצוקה. עד שאולמרט לא קיבל אור ירוק סופי מאשכנזי, הוא לא יצא לפעולה.
גם בנושא האיראני, יש משמעות רבה לעמדת הרמטכ"ל. הפוליטיקאים הרי חוששים מלקבל אחריות, מאימת ועדת החקירה הבאה. הם יעשו הכל כדי לזרוק את ההכרעה על הרמטכ"ל. אם הוא ימליץ שלא לתקוף באיראן, דבריו יאמרו הן בכנסת, הן בועדת חוץ וביטחון ובתקשורת, וישפיעו על הציבור. תהיה בכך הכרעה נגד פעולה צבאית באיראן. זו הסיבה שנתניהו תמך בגלנט — מועמדו של ברק.
עתה משגלנט לא נבחר לרמטכ"ל, ותחתיו יבוא בני גנץ, נחשב הדבר להפסד אסטרטגי לשר הביטחון. גנץ שריכז כסגן רמטכ"ל את כל פרטי הסוגיה האיראנית, משתייך למחנה של הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי ולמחנה של ראש המוסד הפורש — מאיר דגן, שהתנגדו לכל פעולה התקפית נגד איראן.
ב"מחנה השקול", כפי שהתקשורת מכנה אותו, חברים עוד כמה אלופים ובהם גדי איזנקוט — אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל המיועד במחצית הקדנציה של גנץ. כמו כן מחזיקים בדיעה זו ראש אגף תיכנון — האלוף אמיר אשל, ואולי גם ראש אמ"ן אביב כוכבי. לעמדתו של אשל, שיעבור ככל הנראה לפקד על חיל האויר בקיץ, במקומו של האלוף עידו נחושתן, תהיה משקל רב בסוגיה.
באם גלנט היה מתמנה לרמטכ"ל, הוא היה ממנה למפקד חיה"א את מזכירו הצבאי של נתניהו, נווט הקרב — יוחנן לוקר, ואז היה משלים את הברית האסטרטגית נגד איראן, כיון שלוקר מחזיק בדיעה ההתקפית של נתניהו וברק.
גנץ כאמור לא מתכוון לעשות חשבון לנתניהו ולברק. הוא הרי לא נבחר על ידם בבחירה הראשונה, ולכן ירגיש חופשי לבטא כל עמדה, ובעיקר בסוגיה האיראנית. ברק ונתניהו שרצו בגלנט, והיתה להם סיבה טובה לכך, יאלצו לגנוז את כל תוכניותיהם. התקיפה באיראן מתרחקת מכל אפשרות מעשית, עם כניסתו של הרמטכ"ל החדש לתפקידו. היה מי שכינה זאת: "תבוסה אסטרטגית לברק ולנתניהו".

"אין שגריר"

"מדוע ארדן השיב בשלילה להצעה לשמש כשגריר ישראל באו"ם?"

המתיחות הבאה בממשלה, לאחר זו הקיימת בין נתניהו לשטייניץ, היא בין ראה"מ לשר החוץ ליברמן. העילה: מינוי השגריר באו"ם. יותר מחצי שנה אין למדינת ישראל שגריר קבוע באו"ם, כיון שהשניים אינם מצליחים להגיע להסכמה על איוש המינוי. המועמד שבכל זאת הוסכם על ידם — גלעד ארדן, הודיע השבוע סופית, כי הוא לא מעוניין בתפקיד, ומעדיף להשאר בתפקידו כשר להגנת הסביבה.
בסביבתו של ליברמן חושדים, כי נתניהו טרפד במכוון את המינוי, בעקבות לחצים מידידיו בארה"ב — רון לאודר ושלדון אדלסון, שרוצים לראות את דורי גולד בתפקיד שגריר ישראל באו"ם. גולד כבר כיהן כשגריר ישראל באו"ם בעבר, ועשה עבודה לא רעה. אולם ליברמן הטיל על מועמדותו ווטו.
ככל הנראה חושש שר החוץ, כי גולד, שמקורב מאד לנתניהו, ידלג עליו בדיווחים ויעבוד ישירות מול נתניהו. עקב כך מתנגד ליברמן למינוי, והוא כועס על נתניהו, שמשך זמן רב את המינוי של ארדן, עד שנמאס לו (לארדן), והוא הודיע על ביטול מועמדותו.
במערכת הפוליטית אמרו, כי נתניהו רמז לארדן שהוא מעדיף אותו ליד שולחן הממשלה עקב הטלטלות הפוליטיות הצפויות, ובגלל שארדן עולה תדיר לתקשורת, ובניגוד לשרים אחרים, מגן בנחרצות על נתניהו (כמעט כמו אקוניס...) ליברמן שיזם את ההצעה על מינוי ארדן, הגם שהם לא חברים באותה מפלגה, הביע אכזבה מסירובו לקבל את המינוי.
הנושא הזה של איוש משרת השגריר באו"ם, גרם לו כאמור לסכסוך עם נתניהו, והוא משוכנע שלמסרים
הסותרים של נתניהו בעניין, היה משקל רב בהחלטתו של ארדן. ההתנגשות בין ליברמן לנתניהו בעניין הזה, החלה כבר לפני שנה, כאשר נתניהו פסל את אלון פנקס, שהיה מועמדו של ליברמן למשרת השגריר באו"ם. ליברמן מצידו התנגד כאמור למינויו של דורי גולד, שנתמך על ידי נתניהו, ועתה כאשר ארדן החליט שלא לקבל את המינוי, חוזרים השניים — ליברמן ונתניהו — לנקודת ההתחלה.
הדבר משפיע כמובן על התפקוד הדיפלומטי של מדינת ישראל באו"ם, בהיעדר שגריר קבוע. מי שעושה את התפקיד הוא השגריר הזמני — מירון ראובן. אבל כפי שלא ניתן למנות רמטכ"ל זמני, גם מינוי שגריר זמני באו"ם, אינו משרת את הצרכים הדיפלומטיים הישראלים. העובדה שמדובר בשגריר זמני משפיעה על תפקודו ועל היחס המינימלי שהוא מקבל מגורמים במטה האו"ם בניו יורק, ומצד שני מהמערכת המדיניתֿביטחונית בישראל. עם שגריר זמני, לא משתפים פעולה בצורה הדוקה ולא חושפים בפניו את כל הסודות.
ראובן שהיה בעבר שגריר ישראל בקולומביה מתאמץ מאד להצליח בתפקידו הזמני, אבל הוא מינוי של ליברמן, ואינו מקיים קשר רציף עם נתניהו, כפי שעשו שגרירים קודמים. הדבר מעורר יתר ביקורת, בשל העובדה שהפלשתינים מגבירים את פעילותם באו"ם, בדרך להקמת מדינה עצמאית פלשתינית, ואילו מדינת ישראל מתקשה להשיב מלחמה שערה, בהיעדר שגריר קבוע.
נתניהו שהיה בעצמו שגריר באו"ם, מבין את חשיבות הזירה, אבל מתקשה להגיע להסכמה עם ליברמן על איוש התפקיד. שר החוץ כאמור זועם, והדבר יתבטא בהצבעות הקרובות בכנסת, בהם יביע יחד עם חברי מפלגתו עמדות שונות מאלו של נתניהו.

"מודל לחיקוי"
"ניחוש אחד: איזו עיר נבחרה לצורך למידה לטיפול ולקידום הנוער"
מלון "רמת רחל" השוכן כשמו בקיבוץ רמת רחל, אירח בשבוע שעבר מאות אנשי רשויות מקומיות, ראשי ערים ומועצות מקומיות מכל מחוז ירושלים, בכנס מיוחד שארגן מנהל חברה ונוער מחוז יֿם במשרד החינוך. הכנס החל בשעות הבוקר המוקדמות ונמשך עד שעות אחה"צ המאוחרות.
כותרת הכנס הייתה "שותפויות". זאת לצורך למידה ויעילות בקידום הנוער. מיד בתחילת הכנס התברר כי העיר שנבחרה כמודל לקידום נוער ללימוד בנושא זה היא מודיעין עילית.
מצגת מרתקת שערך מנהל חברה ונוער, הציגה את הפעילויות הייחודיות שעורכת העירייה, בעבודה משותפת עם כל האגפים והמחלקות, ההורים והקהילה, והבעת האמון הגדולה לה היא זוכה מכל מוסדות החינוך, ההורים, הנערים והקהילה.
הנוכחים כולם התרשמו מהנתונים שהוצגו בכנס, לפיהם העיר מודיעין עילית מובילה בהישגים מרשימים בכל מחוז ירושלים, הכולל את העיר ירושלים וירושלים רבתי, כל הערים והיישובים שבמחוז. ההתרשמות וההתפעלות גברו שבעתיים לאחר שנאמר כי למרות מספר השנים המועטות, בה השתלבה העירייה בקידום חברה ונוער, היא מובילה כיום את המודל בכל הטיפול לקידום נוער.
ראש העירייה, הרב יעקב גוטרמן, שהוזמן לשאת דברים בפאנל המרכזי בכנס, הביע את שמחתו על קצירת הפירות, בכך שלאחר השקעה מרובה יומם ולילה, זכתה עירו להוביל את הטיפול בקידום הנוער בכל המחוז.
"אנו מודים מאוד על כל שיתוף הפעולה, בפרט שהנושא בכנס הוא ´שותפויות´, ובכך שרואים אותנו כשווים בין שווים והחלו לתקצב אותנו כחלק אינטגראלי במערכת קידום הנוער של משרד החינוך", אמר הרב גוטרמן בנאומו.
"דבר שני", הוסיף, "מאחר ואנחנו הולכים הרי להיות הרוב במדינה, בניגוד למצב היום, בו אנו מאוימים כל העת בתקציבים, אני יכול להרגיע אתכם שאנו נדאג לכולם באופן הטוב ביותר ונמשיך להוביל את המודל החינוכי ולהחדירו לכל מקום"...
הדברים שנאמרו גם בבדיחות הדעת גרמו לקורת רוח מרובה בקרב המשתתפים. בסיכום הכנס נאמר כי ההישגים המרשימים של עירייה חרדית, המנוהלת בקפידה ומשמשת כמודל חיקוי, גורמים לקידוש שם שמים גדול ורב.

"לוחמי המקלדת"

"מחשש למיתקפה טכנולוגית: האגף הסודי בשב"כ שחשף דיסקין"
ההתמודדות מול מיתקפה טכנולוגית אפשרית, הפכה לעיסוק ביטחוני שאין עוד להתעלם ממנו. השבוע חשף ראש השב"כ, יובל דיסקין, כי בארגונו פועל אגף טכנולוגי מיוחד שעוסק בנושאים ספציפיים אלו.
ראש השב"כ מצא את ההזדמנות לחשוף את קיומו של האגף הסודי הזה, כאשר נשא דברים בכנס המרכז הישראלי לניהול בהרצליה בפני מנהלי חברות הייֿטק. בדבריו דיבר על הסכנה של שיבוש מערכות מחשבים.
"הסכנה הזו גדלה. על שירות הביטחון להתמודד עם מיטב המוחות בעולם שעוסקים בפיתוח יכולות שמאיימות על מערכות קריטיות במדינה. זה הופך לאחד העיסוקים המרכזיים שלנו. אני יכול לרמוז רק שיש לנו אגף שלם של "קיו" שעושה עבודה מרשימה, שמביאה תוצאות מידיות של הצלת חיים", אמר ראש השב"כ. "יש לנו אנשי אבטחת מידע שהם "לוחמי מקלדת", והם נדרשים לפעול מול לוחמים מהסוג הזה מכל העולם" הדגיש.
ראש השב"כ התייחס גם לסכנת הרשת האלקטרונית בעולם הריגול, ואמר כי יש ברשת מידע זמין, בו עושים שימוש כל ארגוני הביון והריגול בעולם. המידע הזה זורם לכל ואין עליו שליטה. כך לדוגמא ההדלפות באתר הויקיליקס, שבעבר היה לוקח חודשים ויותר עד שיגיעו לכל מקום בעולם, יוצאים היום במהירות שיא ומגיעים בתוך כמה דקות לכל העולם.
"הרשת משנה את כללי המשחק בעולם הריגול. ראינו את זה בהדלפות של ´וויקיליקס´ או ב´אלֿג´זירה´. זה מראה את הקלות הכמעט בלתי נסבלת בה ניתן להוציא מידע מסווג בהיקפים בלתי נתפסים. אפילו ענת קם עם 2,000 המסמכים שלה, מחווירה ליד כמות המסמכים שב´וויקיליקס".
דיסקין ציין כי הוא עצמו נהנה לקרוא מסמכים באתר ההדלפות, אך אמר גם כי "ללא ספק תופעת ההדלפות היא אתגר לארגוני הביטחון, בעיקר כשהדבר הופך לאופנה. זה מייצר מומנטום כשאחד מעודד השני לחקות את התופעה". לדבריו גם למדליפים יש סדר יום, והם מתזמנים את ההדלפות שלהם בהתאם לכך.
בדרך כלל ראש השב"כ לא מדבר בפומבי, אלא בועדת חוץ וביטחון. לפיכך מעניין היה לשמוע אותו מתייחס לסוגיות ביטחוניות נוספות שעל הפרק. תחילה התייחס לשקט הביטחוני היחסי, השורר באחרונה, ואמר כי "לא כדאי להישען על זרי הדפנה. האירועים האחרונים באזור מהווים תמרור אזהרה ומצביעים על שבריריות השקט. אנחנו מודעים לכך ונערכים בהתאם".
בהתיחסו לירידה בפיגועי ההתאבדות, אמר דיסקין, כי המטרה להגיע לאפס פיגועים מהסוג הזה. לעומת העבר קיים שיפור רב. לדבריו, עוד לא התייבש הדיו על הסכמי אוסלו, וכבר נרשמו פיגועי התאבדות רבים, שלשב"כ היה קשה להתמודד מולם. עם זאת הדגיש, כי הכישלון הגדול ביותר של השב"כ, היה רצח רבין.
"מי ששיקם את השב"כ היה עמי איילון שערך סדרת תחקירים ארוכה ומצא את הסיבות לכישלון. איילון פיתח את תפיסת הסיכול המשולב, הכוללת הפעלה טכנולוגית ואנושית גם יחד. "כיום מגיעים ארגוני ביון מכל העולם ללמוד את "תורת הסיכול" של השב"כ", סיפר.

"בקצרצרה"

"הסיפורים הקטנים של השבוע"
כבודו נבהל — חנן מלצר משופטי ביהמ"ש העליון העמיד השבוע את המשטרה על הרגלים, כאשר דיווח על חבל תלייה שנמצא בפתח ביתו. מלצר ראה בכך איום על חייו, והמשטרה נזעקה מיד לאבטח אותו מחשש שגורמי פשע מבקשים לפגוע בו. התקשורת יצאה בכותרות גדולות על "איום על חיי שופט". אלא שעד מהרה התברר שלא מיניה ולא מקצתיה. בן משפחה של השופט, נער צעיר, לא הבין על מה המהומה והביע תמיהה על הדיווחים הדרמטיים בתקשורת. הנער סיפר כי הוא זה שהניח את החבל. "רכשתי את החבל לצורך טיול, והנחתי אותו בחדר המדרגות", סיפר. גורם משטרתי סיכם את הארוע: "לא ברור מה עבר בראשו של השופט, כאשר מיהר לדווח על חבל תלייה, שנועד להעביר לו מסר של איום". עוד "פשלה" של מערכת המשפט.

מיהו אוטיסט — כרמל שאמה הכהן, יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, עורר השבוע את חמת אלו"ט — ארגון עמותת ההורים לילדים אוטיסטים. היה זה כאשר בדיון בסיעת הליכוד, בו תקפו חברי הכנסת את נתניהו ושטייניץ על ההתיקרויות במשק, התייחס שאמה לטענה של האוצר, כי אסור לנהוג באופן פופוליסטי, אלא יש לנהוג באחריות. שאמה מיהר להגיב ואמר: "אנשי האוצר מתנהגים כמו אוטיסטים. הפופוליזם במקרה זה עדיף על האוטיזם של האוצר". המשפט הזה של יו"ר ועדת הכלכלה, צוטט שוב ושוב בתקשורת ועורר כאמור את חמת ארגון אלו"ט. דוברת הארגון אמרה, כי מדובר בהתבטאות חמורה, בפרט כאשר בדיוק באותו שבוע מתקיים יום ההתרמה הארצי למען העמותה. שאמה לבטח לא התכוון לפגוע באוטיסטים, אבל לא חזר בו מההתבטאות כלפי אנשי האוצר.

אין אחריות — אחד מקוראי המדור (האמון בעיקר על קטעי הבקצרצרה), העביר אלינו השבוע את ההודעה הדחופה ששיגרה ממשלת ישראל לשלטונות מצרים בעקבות המהומות וההפגנות ברחובות קהיר ובכל ערי מצרים. וזה נוסח ההודעה: "לכל המתפרעים המצריים באשר הם. בבקשה לא לפגוע בפירמידות. האחריות פגה. לא נבנה אותן מחדש. בתקווה לשיתוף פעולה עתידי"..