"החששות שהורים משמיעים משעה שמתגלה מַתת השירה ההרסנית אצל בנם הם, למרבה הצער מוצדקים בהחלט. בניגוד לכּתוּב בביוגרפיות של משוררים אני סבור שטעות היא לדון לכף חובה  את האבות ואת האימהות באשמת חוסר תבונה ופרוזאיות.

הצדק בידם. לאילו חיים ארעיים עגומים ואומללים – וטרם הזכרנו את המצוקה הכלכלית – מקדיש עצמו המתחיל לצעוד בדרך הייסורים שאני מכנים קריירה ספרותית ! מאותו רגע יכול הוא להחשיב  עצמו כפרוש מחברת בני אדם: פעילותו נפסקת; הוא לא חי עוד; הוא צופה בחיים. כל רגש נעשה סיבה לניתוח. מבלי דעת הוא מתפצל לשניים, ובאין לו מושא אחר הוא הופך למרגל של עצמו. אם חסרה לו גופה הוא משתרע על מצבת שַיש שחורה, וכדרכו של מעשה הנס הספרותי נועץ אזמל בעצם לבבו. ואיזה קרב איתנים עם האידיאה, אותה ישות משתנה שפניה מתחלפים ללא הרף כדי לחמוק מאחיזה ואשר מוסרת את תשובתה השמימית רק כשכופים עליה להופיע בדמותה האמיתית!

את המחשבה מבוהלת ונרעדת, לכודה תחת ברך כובשת, יש להרים ולהלביש בשמלה שאריגתה וצביעתה מסובכים במיוחד, ולהציגה חמורת סבר או רבת חן. השתתפות במשחק לאורך זמן מורטת את העצבים, מלהיטה את המח ומחריפה את הרגישות; או-אז מגיעה הנברוזה ויחד איתה טרדות משונות, נדודי שינה סהרוריים, עינויים אינסופיים, משאלת מוות, סטיות מוזרות, מחשבות כפייתיות וסלידות חסרות שחר, מרץ מוטרף ותשישות חולנית, חיפוש ריגושים ותיעוב למזון בריא באשר הוא. איני מסלף את התמונה; כמה מקרי מוות שאירועו לאחרונה הם ערובה לדייקנותה. כל זאת סיפרנו על המשוררים בעלי הכישרון, שהתהילה פקדה אותם, אלו שלכל הפחות מתו על מזבח האידיאל שלהם. ומה אם נרד אל אותו מקום-לא-מקום שבין גן-עדן לגיהינום, שם לצד רוחות רפאים של תינוקות מייללים כישרונות שמתו בלידתם, ניסיונות נפל, גולמי רעיונות חסרי צורה וחסרי כנפיים, שכן תשוקה אינה יכולֶת ואהבה אינה חזָקה. לא די באמונה: נדרש כישרון. בספרות, כמו בתיאולוגיה, לא-כלום היא יצירה בהיעדר חסד."

מתוך "בודלר" מאת תאופיל גוטייה, הוצאת נהר ספרים 2010