כותרות TheMarker >
    ';

    בפשטות

    ארכיון

    שלום, חבר / הליכה לקיסריה

    29 תגובות   יום ראשון, 4/11/07, 03:02
     

     

     
       
      

     

    מעטים האנשים שמתקשים לזכור איפה הם היו ב4.11.1995 בערב.

     

    בשבילי, עד אותו רגע זה היה סתם עוד ערב. קראתי במיטה ספר.
    ואז, אמא קראה לי לסלון בבהילות.
    הסרט רץ לי בראש בסלואו מושן: אני זוכרת את עצמי יוצאת למסדרון
    ואת אמא מסננת בחוסר אמונה, "רצחו את רבין בעצרת".

     

    הייתי בת 12, אז.

    התנפצות של חלום. ימים ארוכים של כאב ויאוש קולקטיבי. אחדות.

     

       
    ניצנים ראשונים של התעניינות בתקשורת. צילמתי המון חומר על הימים שאחרי הרצח וימי הזיכרון הראשונים. אנשים. מראות. אפילו כמה ראיונות בוסר. מאז, כבר שיניתי כיוון מקצועי.
    חומר הגלם -  קלטות הDV שצילמתי ומעולם לא צפיתי בהן שוב עדיין טמונות עמוק באחת הקופסאות שבמעמקי הארון שלי, ממתינות לעריכה.   
     

     

    היום, אני בת 24. יום שבת כבר עבר.
    בדרך לכיכר, הנסיעה באוטובוס מלווה בהמולה של נוער בספרדית מהירה שמחרישה לי את האוזניים. הליכה מהירה ברחוב אבן גבירול המוכר כל כך שעדיין ממשיך להפתיע בחנויות שנשארות כאן כבר שנים ארוכות, באלו שנעלמו והחידוש באלו שנפתחו. עברתי בו כל כך הרבה פעמים מאז. גם ליד האנדרטה. לא תמיד מספיקה לעצור.     

     

    אז, הכיכר נראתה כמרכז העולם, בערך. מאז, למדתי להכיר אותה מכל מיני זוויות מעמידה בה, בהשקפה עליה וגם דרך מסך הטלויזיה. ראיתי אותה ריקה וגם הומה. זוכרת אותה לובשת המון פנים: מסיבת טראנס המונית, בית קפה, חגיגות ניצחון, עצרות ומיצגים בנושאים שונים וכן, גם לא מעט עצרות זיכרון.    

           

    ערב קריר, יחסית. בעצרת חם, צפוף. 
    המוני פרצופים, מנוקדים במתי מעט פרצופים מוכרים. 
    ילדים בעגלות או נישאים על כתפי אבות - הם לא היו פה, אז. 
    מרימה את הראש למעלה - הבלון הלבן מרחף מעל, כמו תמיד.

     

     

    מסביבי הדור החדש של "נוער הנרות" שנראה פתאום כל כך צעיר,
    אבוד ומבולבל, לעומת המבע הספק נחוש ספק עצוב של המבוגרים מסביב.
    אני, באמצע. לא פה ולא שם.

         

    השירים מוכרים. הנאומים של שמעון פרס ויובל רבין מרגשים אותי.

     

    בבית, בא לי לנער את האבק מהאוסף "שלום, חבר" שקניתי פעם.
    לא מוצאת אותו.

    פעם זה היה נראה כאילו לעולם לא נשכח אבל היום הכל נראה פתאום כל כך רחוק. עוד לא נמצא הדבר שיכול לשיני הזמן. אפילו כדי למצוא את הסטיקר שבראש הפוסט באינטרנט עמלתי קשות. פתאום החומר שצילמתי ואספתי אז נראה רלוונטי מתמיד, ולא שחוק כמו פעם.

     

    שתים עשרה שנים אחרי - הכפלתי את שנותי.
    אני בכיכר, אותה צמרמורת בדיוק עוברת בי - וכלום לא השתנה.
    כואבים את התקווה שנגדעה. 

     

            

        

     

    השבת הזו החלה אחרת לגמרי.

     

    זינוק מהמיטה בשעה די מוקדמת, מקלחת (קרה, סימן שהסתיו כבר כאן)
    ויציאה לדרך ב09:30 בדיוק לכיוון קיסריה.

         
     תקווה   

     

     

        
    את תחילת היום פתחנו בבית הקפה "Metro"
    בביקור בתערוכת צילומים מקסימה בשחור-לבן בשם "צילומי רחוב" של אורית אלוש, צלמת מהקפה (וגם בארוחת בוקר חביבה למדי) 
    הזמנה לתערוכה כאן. היה לי כיף לראות את הצילומים - למען האמת כל כך מעניין שחזרתי לסיבוב שני, להתעמקות נוספת.  הקריאה של הפוסט שמספר על הצילום של חלק מהם, לפחות, מהזווית של הצלמת הוסיפה לי מימד נוסף     

     

    ממש ממול נמצא מוזיאון ראלי - מוזיאון בסגנון ספרדי (כולל בנייני התצוגה, שנבנו במיוחד) שמשלב אמנות בת 200-300 שנים עם אמנות מודרנית.

     

         
    מוזירון ראלי 2    

     

    המון מה לראות - אוסף גדול ורחב מאוד (אפילו קצת יותר מידי לביקור אחד) של אמנות. יש יצוג לא קטן לפסלים של דאלי, שאישית, אני מאוד אוהבת. הכניסה למוזיאון חינם, באדיבות הארי ומרטין רקאנטי.
    עדכון : אסור לצלם.        
     

     

    בתווך - לצד הכביש, תערוכה של פסלי דגים שעיצבו תושבי קיסריה.

     

         
    דג 
      

     

    סיבוב קטן לפסיפס הציפורים שמסביבו מציצות בביישנות חרציות 
    בדרך לאמת המים העתיקה, על החוף.

     

         
    אני מתחת לאמת המים
     צללית

     

    בוקר של כיף. ממלא מצברים.    

     

    אגב, את התמונות לא אני צילמתי, הקרדיט והזכויות שמורים לצלם המוכשר.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/11/07 22:33:

       

      צטט: יעל גולני 2007-11-15 20:01:53

      כולנו בטראומה מהארוע.

      מוזר, אף פעם לא שמעתי את אותו ערב מנקודת מבט של ילדה בת 12. הייתי בת 26.

       

      פוסט מקסים.

      כיכבתי.

       

      זו מילה מאוד מדוייקת כדי לתאר את המצב.
      אולי אני צריכה לשנות את הכותרת ל"פוסט - טראומה".

       

      כל כך הרבה מפריד בין גיל 12 ל24.

      הספקתי לעבור בתחנות של "נערה", "טיפש עשרה", "חיילת",
      "בחורה" ולאחרונה אני מתחילה להתרגל ל"אישה".

       

      תודה על התגובה המקסימה כשלעצמה והכוכב הירקרק.

        16/11/07 22:25:

       

      צטט: תימי-אופטימי t.k. 2007-11-11 21:44:59

      אם אגלה היכן הייתי באותו ערב טראגי,

      עוד יגררו אותי לחקירה בשב"כ :-)

      (או יותר נכון, את השבכני"ק שהייתי איתו חחח...)

       

       

      עבר והווה מתערבבים יחד.

      החיים נמשכים וחזקים יותר מהכל.

      אי אפשר לעצור את נהר החיים.

       

      יפה. נוגע. מוכר.

       

       

      נשמע מאוד מעניין, איפה היית באותו ערב טראגי...
      (אני עוד אחזור אלייך, יום אחד, באופן יותר פרטני בנושא)

       

      כן, הכל מתערבב בסופו של דבר בMix & Match והקשר בין החלקים לא תמיד ברור ואינטואטיבי. לעיתים הוא מתבהר ומוצאים חוליה מקשרת ולעיתים זו נשארת סתם תערובת הטרוגנית.

       

      נראה שמחר אמצא את עצמי שוב בכיכר -
      הפעם בנושא שהכי קרוב אלי, כרגע: השביתה הנמשכת במערכת החינוך...

        16/11/07 22:13:

       

      צטט: אלמה 2007-11-10 21:13:14

      חומד את!

      פוסט משובח.

      שבוע טוב

      אלמה.

       

      ואו, משובח זו מחמאה שעוד לא קיבלתי.

      הסמקתי.

      תודה. 

      סופ"ש נפלא, כמו השבוע שיבוא אחריו.

       

        16/11/07 22:09:

       

      צטט: מורית 2007-11-10 16:10:01

      לקח לי זמן להגיב אבל רציתי שתדעי שזה מוזיאון שאני מקפידה לבקר בו ... ומאד אוהבת אותו. דאלי כמובן, וגם הציירים הספרדים האחרים שם - יש לי אהבה גדולה לציירים שמציירים מאד צבעוני ובגדול, ויש שם כמה ציורי ענק צבעוניים בטירוף,

      מקום שמעיר אותי כל פעם באנרגיות שיוצאות מהציורים והיצירות שבו

       

      כבר כמה שנים לא הייתי שם והזכרת לי את הגעגוע אליו... עכשיו רק נשאר לקחת את עצמי לקיסריה...

       

      וביום ההוא בנובמר הייתי עם חבר טוב (אמוץ היקר) בסרט (עישון), ופתאום אנשים התחילו לקבל הודעות בביפרים להתלחש ולצאת. שמענו חלק מהלחישות ושאלנו את עצמנו אם זה באמת יכול להיות, וצחקנו. נראה לנו כל כך לא הגיוני... רק כשהביפרים התגברו ויותר ויותר קולות התחילו לדבר על זה הבנו שזה באמת קורה ויצאנו גם אנחנו...

      הסרט עישון והארווי קייטל שמככב בו כנראה יזכירו לי לנצח את אותו יום מקולל...

       

       

      אני דווקא אוהבת לגלות תגובות מאוחרת לפוסטים שלי - זו אחת המחמאות הגדולות בעיני כי זה מראה שהם על זמניים. חוץ מזה שגם אני חוטאת בזה לא פעם (וחמור מזה, גם בתגובות לתגובות בבלוג שלי, כמו עכשיו).

       

      הוספתי לנו עוד נקודה לרשימה ההולכת ומתארכת של נקודות השקה קורץ

      את מוזיאון ראלי מאוד אהבתי - מלבד המיקום המדהים והחיבה הכללית שלי למוזיאונים (אין כמו הרוגע שמשרה עלי מוזיאון) גם אני אהבתי את דאלי
      ובכלל, את הבחירה של היצירות שם. הרומן שלי עם דאלי, אגב, התחיל בתערוכה מאוד נרחבת שלו בפירנצה, איטליה שביקרתי בה לפני כשש שנים והתאהבתי. מתכננת בהחלט לחזור לשם מכיוון שכמות היצירות שם קצת קשה לעיכול בביקור אחד. תספרי לי איך היה אם תבקרי?

       


      לגבי הסרט עישון: עד כמה שאני זוכרת מדובר בסרט איטי, אפל ודי הזוי כך שזה לא מפליא בעיני שבהתחלה התקשתם להאמין...

       

      ביפרים, כבר כמעט שכחתי שזה היה קיים. נדמה כאילו הסלולרי היה צמוד אלינו מאז ומעולם. אם זכרוני אינו מטעה אותי אפילו הייתה תקופה שבה להעביר SMS בעברית הייתה פעולה בכלל לא פשוטה.

       

      התחושה, שלי לפחות,  היא כאילו שזה קרה לא מזמן (הזכרון צלול כאילו זה היה אתמול) אבל כאלו שביבי מידע מזכירים לי שהרבה התקדם פה מאז.
      תודה שהזכרת ושיתפת.

        16/11/07 19:33:

       

      צטט: omergertel 2007-11-08 22:21:42

      ב-4 בנובמבר ההוא, שידרו את קרוקודיל דנדי בערוץ הראשון (או השני). הסרט נקטע באמצע. במשך זמן מה עוד קיוויתי שיחזירו את הסרט, ורק אחרי שעה התברר מה בעצם קרה ומדוע קטעו את השידורים. במשך שעתיים שידרו את אותו קטע של עשרים שניות של אישה שאומרת "הוא לא נפגע, הוא לא נפגע, הוא לא נפגע..."

      מצחיקים הדברים שאנו זוכרים. 

       

      עומר,

       

      מדהים, איך כל אחד זוכר את פרטי הפרטים הקטנים של אותו ערב.

      ואו, גרמת לי להיזכר באישה ההיא שאני זוכרת את הטון שלה
      גם במרחק של 12 שנים. 

      היום, ברור לי לחלוטין שזו הדיבור הזה ביטא מצב של דחק לא רק של אותה אישה אלא גם שלנו, כאומה.
      השידור החוזר שוב ושוב של המלל הזה הוא בעיני הרצון של כולנו
      לא להאמין שזה באמת קרה.

        15/11/07 20:01:

      כולנו בטראומה מהארוע.

      מוזר, אף פעם לא שמעתי את אותו ערב מנקודת מבט של ילדה בת 12. הייתי בת 26.

       

      פוסט מקסים.

      כיכבתי.

        11/11/07 21:44:

      אם אגלה היכן הייתי באותו ערב טראגי,

      עוד יגררו אותי לחקירה בשב"כ :-)

      (או יותר נכון, את השבכני"ק שהייתי איתו חחח...)

       

       

      עבר והווה מתערבבים יחד.

      החיים נמשכים וחזקים יותר מהכל.

      אי אפשר לעצור את נהר החיים.

       

      יפה. נוגע. מוכר.

       

        10/11/07 21:13:

      חומד את!

      פוסט משובח.

      שבוע טוב

      אלמה.

        10/11/07 16:10:

      לקח לי זמן להגיב אבל רציתי שתדעי שזה מוזיאון שאני מקפידה לבקר בו ... ומאד אוהבת אותו. דאלי כמובן, וגם הציירים הספרדים האחרים שם - יש לי אהבה גדולה לציירים שמציירים מאד צבעוני ובגדול, ויש שם כמה ציורי ענק צבעוניים בטירוף,

      מקום שמעיר אותי כל פעם באנרגיות שיוצאות מהציורים והיצירות שבו

       

      כבר כמה שנים לא הייתי שם והזכרת לי את הגעגוע אליו... עכשיו רק נשאר לקחת את עצמי לקיסריה...

       

      וביום ההוא בנובמר הייתי עם חבר טוב (אמוץ היקר) בסרט (עישון), ופתאום אנשים התחילו לקבל הודעות בביפרים להתלחש ולצאת. שמענו חלק מהלחישות ושאלנו את עצמנו אם זה באמת יכול להיות, וצחקנו. נראה לנו כל כך לא הגיוני... רק כשהביפרים התגברו ויותר ויותר קולות התחילו לדבר על זה הבנו שזה באמת קורה ויצאנו גם אנחנו...

      הסרט עישון והארווי קייטל שמככב בו כנראה יזכירו לי לנצח את אותו יום מקולל...

       

        8/11/07 22:21:

      ב-4 בנובמבר ההוא, שידרו את קרוקודיל דנדי בערוץ הראשון (או השני). הסרט נקטע באמצע. במשך זמן מה עוד קיוויתי שיחזירו את הסרט, ורק אחרי שעה התברר מה בעצם קרה ומדוע קטעו את השידורים. במשך שעתיים שידרו את אותו קטע של עשרים שניות של אישה שאומרת "הוא לא נפגע, הוא לא נפגע, הוא לא נפגע..."

      מצחיקים הדברים שאנו זוכרים. 

        7/11/07 10:48:

       

      צטט: הורנר 2007-11-07 09:52:14

      אהבתי בייחוד את התמונה האחרונה.

      את החיוך, את הקוקו. תמונה יפה

       

      גם אני אוהבת אותה (שזה הישג לא קטן - לאור יחסי עם המצלמה)
      יש בה משהו רגוע, שלו, שלם.

        7/11/07 10:44:

       

      צטט: process 2007-11-05 23:42:25

      ד., בדרכך היפה תיארת את מציאות חיינו במקום המורכב הזה: יום אחד, שיש בו גם הנאה ושמחה, אבל גם עצב וזיכרון.

       

      תודה!

       

      אבנר, תודה על התגובה.

       

      כפי שציינתי קודם התלבטתי אם לכתוב בנפרד,
      או לוותר על אחד מהנושאים (אני לא אוהבת לשחרר פוסטים בצרורות)

      בסוף החלטתי שדווקא האופטימיות חסרה בצל העצרת.

      התמונה הראשונה, אגב, הזכירה לי תקווה עוד לפני שהחלטתי סופית שאני הולכת לעצרת -ומבחינתי היא החוליה המקשרת.

        7/11/07 09:52:

      אהבתי בייחוד את התמונה האחרונה.

      את החיוך, את הקוקו. תמונה יפה

        7/11/07 09:51:

      אולי כי זה דג. תנסה להסתכל מכיוון אחר אולי תאהב...

      צטט: alxbnk 2007-11-04 03:13:07

      למה אני לא אוהב את האומנות הזבל הדבוק כמו הגד בתמונה ? מה אין לי את זה ?

       

        7/11/07 09:42:

       

      צטט: ארז פרץ 2007-11-05 20:09:34

      אני מסכים איתך, כמובן.

      אינני עיתונאי, אבל רוצה קצת להיות :)

      זו הפעם הראשונה שכתבתי ופרסמתי אז. עד כדי כך מעצב. 

       

      בזמן האחרון, כמו שעולם המחשבים והטכנולוגיה  החל "למשוך לי בחצאית" 
      לפני בערך עשר שנים - אני מרגישה שעולם התוכן עושה את אותו הדבר.

       

      כיוון שאני מאמינה שצריך ללכת עם נטיות הלב, וגם להיות קשובים
      למה שקורה לך בחיים (אפילו כשאתה מתכנן משהו אחר), זו התלבטות לא קטנה בכלל אם לקחת את התפנית הזו, ואם כן, לאן.

       

      מה איתך? היו חידושים מאז?

        5/11/07 23:42:

      ד., בדרכך היפה תיארת את מציאות חיינו במקום המורכב הזה: יום אחד, שיש בו גם הנאה ושמחה, אבל גם עצב וזיכרון.

       

      תודה!

        5/11/07 20:09:

      אני מסכים איתך, כמובן.

      אינני עיתונאי, אבל רוצה קצת להיות :)

      זו הפעם הראשונה שכתבתי ופרסמתי אז. עד כדי כך מעצב. 

        5/11/07 19:16:

       

      צטט: ארז פרץ 2007-11-04 14:38:32

      קשה לשכוח איפה היינו באותו ערב. אני הייתי מול הטלוויזיה, ראיתי הכל בשידור חי.

      בהחלט טירוף. יום אחרי זה כתבתי את הכתבה הראשונה שלי אי פעם שהופיעה במקומון.

      בן 13.

       

       


      קראתי ופרגנתי ליוצרת התערוכה. אם זה לא היה כה רחוק, כנראה הייתי גם מגיע.

       

       

      ואם בענייני פרגון עסקינן, הגיע הזמן לומר את זה - את יפהפייה.

       

       

       

      ארז,

       

      מדובר באחד האירועים המעצבים והמעציבים ביותר
      שאני יכולה לחשוב עליהם. נקודת שבר ומפנה. אתה גם עיתונאי ?

       

      ותודה על הפירגון, אני מסמיקה כאן עד קצות האוזניים.

       

        4/11/07 14:38:

      קשה לשכוח איפה היינו באותו ערב. אני הייתי מול הטלוויזיה, ראיתי הכל בשידור חי.

      בהחלט טירוף. יום אחרי זה כתבתי את הכתבה הראשונה שלי אי פעם שהופיעה במקומון.

      בן 13.

       

       


      קראתי ופרגנתי ליוצרת התערוכה. אם זה לא היה כה רחוק, כנראה הייתי גם מגיע.

       

       

      ואם בענייני פרגון עסקינן, הגיע הזמן לומר את זה - את יפהפייה.

       

       

        4/11/07 13:59:

       

      צטט: אני בדרך לשם... 2007-11-04 11:34:17

      כן , אני זוכרת היכן הייתי באותו ערב.

      ישבתי בבית קפה , בבליינד - דייט עם רופא

      באבן גבירול , קרוב לכיכר

      ערב של שלום , היה הזדמנות נהדרת לבליינד-דייט מסוג אחר

      ופתאום , השתיקו את המוזיקה והכריזו את הבשורה המרה

      ורצנו לכיכר בחזרה

      והלב הלם בי , הוא לא חזק במיוחד...

      טוב שהיה איתי רופא

      מסתבר שמשתלם להיות עם אחד כזה

      וישבנו שם כל הלילה

      ולמחרת נסענו לירושלים , כמו בכל יום באותם שבועיים

      וזה היה הקשר הכי עמוק והכי קצר עם בליינד-דייט מיוחד במינו

      שכנראה נשלח אלי , להיות שם בשבילי ברגעים קשים אלו.

       

       

      תודה ששיתפת, יקירה.

      מדהים איך לפעמים שולחים לנו את האנשים הנכונים, לרגעים הכי לא נכונים.

       

        4/11/07 13:56:

       

      צטט: החתולית 2007-11-04 08:03:01

      כל אחד מאתנו זוכר איפה היה בערב ה- 4/11/95 - אני הייתי שם, בכיכר ההיא, בעצרת ההיא ולשם אני חוזרת מדי שנה, כבר 12 שנים (12 שנים !).

       

      הפוסט שלך, הוא תמונת מראה של החיים שלנו, ששזורים בהם טיולים לקיסריה עם עצרות זכרון, בטבעיות כזו, שמצד אחד מעוררת תמיהה ומצד שני אמיתית כל כך.

       

      אני לא רוצה לקלקל את הפוסט והתמונות באמירה דיכאונית, אבל את כתבת בעצמך: שום דבר לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, ונאיבי מצדנו לחשוב שדבר כזה לא יכול לקרות שוב.

       

      אתמול, באמצע העצרת, פ' שאל אם בארה"ב מתקיימות עצרות שכאלה לזכר שני הנשיאים שנרצחו במהלך כהונתם. חברה אמריקנית שהיתה אתנו, אמרה שלא, שההתכנסות הזו היא משהו מאד ייחודי לישראלים. בדרך חזרה הביתה, בגל"צ דיברו על סוג של תפילה יהודית חילונית שמתקיימת מדי שנה בכיכר, על אדמו"רות חילונות ועל היותנו חסידים.

       

      הדיונים הללו טובים ויפים, אבל מתי לעזאזל נתעורר ונשאל עצמנו, איך זה ששתים עשרה שנים אחרי, ב- 4/11/07 - הכל נשאר אותו הדבר, ואף נעשה גרוע יותר ?

       

      שזורים. זו בהחלט המילה הנכונה.

       

      היה לי את הכבוד להיות שם עם אחת מ"הותיקות".

      את בכלל לא מקלקלת, האמת צריכה להאמר - גם אם היא לא נעימה.

       

      אני דווקא לא מחסידות הטקסים וה"ביחדנעס" הזה בדר"כ - זה מרגיש לי מעיק, חנוק וצפוף. אבל הפעם הייתה שם עוצמה ואמירה,
      בעיקר דקת הדומיה המהדהדת לפני שירת התקווה.

       

      נזכרתי בפעמים ששרתי את התקווה מאז.
      בחטיבה, בתיכון, בין לבין, בצבא - עם כומתה על הראש שאחר כך גם לוותה בהצדעה גאה ועכשיו כאזרחית, שכבר מימשה לא פעם את זכות ההצבעה.

       

      לגבי ההתעוררות, קשה לי להאמין שהיא תגיע מעצמה. רק נזכרתי בטקסט המצמרר של ענבל פרלמוטר מהשיר חלום כהה, של אסף אמדורסקי.

       

        4/11/07 13:24:

       

      צטט: *lil* 2007-11-04 07:48:39

      אני דווקא אהבתי שחיברת את הערב בככר - שהוא ערב אזכרה, עבורי לפחות

      עם הבוקר המקסים שהיה לך.

      גם אני הייתי שם בערב אחרי הרבה שנים שלא הייתי,

      ושמחה שהייתי. בשביל יובל רבין היה שווה לבוא.

      מודה שגם אותי זה זרק אחורה לסמטת הזכרונות הפרטית שלי

      ולמקום מגוריי הישן (2 מטר מהככר)..

      תודה ששיתפת..

       

      החיים, כרגיל, מלאי ניגודים וקצוות מפוצלים.
      הנאום של יובל הפתיע אותי בהרבה מובנים, חבל שהוא שתק כ"כ הרבה שנים.

       

      אני מקווה שהאדישות לא תכרסם גם פה ושלכל אחד זה אומר משהו גם היום.

       

        4/11/07 13:11:

       

      צטט: טל בת אדם 2007-11-04 04:26:07

      לא הבנתי את החיבור בין שני חלקי הפוסט

      אבל כל אחד מהם נגע בי בדרכו וריגש.

      תודה.

       

      תודה לך, שביקרת והגבת. שמחה לשמוע שהתרגשת. 
      החיבור הוא ששניהם קרו אתמול.
      התלבטתי אם לכתוב שני פוסטים נפרדים, בסוף נולד אחד.

        4/11/07 13:09:

       

      צטט: alxbnk 2007-11-04 03:13:07

      למה אני לא אוהב את האומנות הזבל הדבוק כמו הגד בתמונה ? מה אין לי את זה ?

       

      בעיני היופי הוא בעיני המתבונן. זה שם. לי היה מעניין ואפילו קצת מצחיק,

      גם עצוב שחלק מהפסלים סבלו מחבלות. זכותך לחשוב מה שאתה רוצה.

       

      עברו הימים שבהם היה מי שקבע מה נכון או לא נכון. יש יצירות אמנות מוכרות שלא מדברות אלי בכלל ונראות לי כמו קשקוש ויש גם דברים פשטנים, לא מוכרים ושוליים שיגעו בי מאוד. באותו נושא כדאי לקרוא את הפוסט המצויין של אבנר גפני על הזנב הארוך של האמנות.

       

        4/11/07 11:34:

      כן , אני זוכרת היכן הייתי באותו ערב.

      ישבתי בבית קפה , בבליינד - דייט עם רופא

      באבן גבירול , קרוב לכיכר

      ערב של שלום , היה הזדמנות נהדרת לבליינד-דייט מסוג אחר

      ופתאום , השתיקו את המוזיקה והכריזו את הבשורה המרה

      ורצנו לכיכר בחזרה

      והלב הלם בי , הוא לא חזק במיוחד...

      טוב שהיה איתי רופא

      מסתבר שמשתלם להיות עם אחד כזה

      וישבנו שם כל הלילה

      ולמחרת נסענו לירושלים , כמו בכל יום באותם שבועיים

      וזה היה הקשר הכי עמוק והכי קצר עם בליינד-דייט מיוחד במינו

      שכנראה נשלח אלי , להיות שם בשבילי ברגעים קשים אלו.

       

        4/11/07 08:03:

      כל אחד מאתנו זוכר איפה היה בערב ה- 4/11/95 - אני הייתי שם, בכיכר ההיא, בעצרת ההיא ולשם אני חוזרת מדי שנה, כבר 12 שנים (12 שנים !).

       

      הפוסט שלך, הוא תמונת מראה של החיים שלנו, ששזורים בהם טיולים לקיסריה עם עצרות זכרון, בטבעיות כזו, שמצד אחד מעוררת תמיהה ומצד שני אמיתית כל כך.

       

      אני לא רוצה לקלקל את הפוסט והתמונות באמירה דיכאונית, אבל את כתבת בעצמך: שום דבר לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, ונאיבי מצדנו לחשוב שדבר כזה לא יכול לקרות שוב.

       

      אתמול, באמצע העצרת, פ' שאל אם בארה"ב מתקיימות עצרות שכאלה לזכר שני הנשיאים שנרצחו במהלך כהונתם. חברה אמריקנית שהיתה אתנו, אמרה שלא, שההתכנסות הזו היא משהו מאד ייחודי לישראלים. בדרך חזרה הביתה, בגל"צ דיברו על סוג של תפילה יהודית חילונית שמתקיימת מדי שנה בכיכר, על אדמו"רות חילונות ועל היותנו חסידים.

       

      הדיונים הללו טובים ויפים, אבל מתי לעזאזל נתעורר ונשאל עצמנו, איך זה ששתים עשרה שנים אחרי, ב- 4/11/07 - הכל נשאר אותו הדבר, ואף נעשה גרוע יותר ?

        4/11/07 07:48:

      אני דווקא אהבתי שחיברת את הערב בככר - שהוא ערב אזכרה, עבורי לפחות

      עם הבוקר המקסים שהיה לך.

      גם אני הייתי שם בערב אחרי הרבה שנים שלא הייתי,

      ושמחה שהייתי. בשביל יובל רבין היה שווה לבוא.

      מודה שגם אותי זה זרק אחורה לסמטת הזכרונות הפרטית שלי

      ולמקום מגוריי הישן (2 מטר מהככר)..

      תודה ששיתפת..

        4/11/07 04:26:

      לא הבנתי את החיבור בין שני חלקי הפוסט

      אבל כל אחד מהם נגע בי בדרכו וריגש.

      תודה.

        4/11/07 03:13:
      למה אני לא אוהב את האומנות הזבל הדבוק כמו הגד בתמונה ? מה אין לי את זה ?

      פרופיל

      simplicity
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      בפשטות - הפוסטים האהובים