כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגובות אחרונות

    YOU ARE SUCH A CLICHE

    על דברים שברומו

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    לא צריך שידליקו לו.

    24 תגובות   יום שבת, 12/2/11, 10:07
    ''
    .........
    והנה עברה שנה.
    .........
    ''
    .......
    .......
    כמה דברים רציתי לומר לך.
    זה מן משפט כזה שאומרים אחרי שמישהו שגם ככה לא ממש דיברת איתו, הולך לו מן העולם.
    לא יודעת אם באמת רציתי לומר לך הרבה דברים.
     
    הבוקר ההוא במנאלי, אני זוכרת. עמדת על הראש כמו בן גוריון, ואני צילמתי.
    ואז סרגת, ואני צחקתי. גם ארז סרג. שניכם סרגתם ואני נותרתי אישה מוטלת בספק.
    אני לא יודעת לסרוג. גם לא רציתי לסרוג. כל הבנות בהודו פתאום סרגו.
    ואני תמיד בורחת ממה שכולם עושים. אז מבחינתי זה היה כמו לנעול קרוקס. או ד"ר מארטינס [אם היינו נגיד בשנות ה90]
    ''
    ......
    .......
    .......
    ''
    .........
    ........
     
    התקשרת אליי כשחזרת. בקול חלול דיברת אליי. ואז צחקנו. ואז רק אני צחקתי. ואז אמרתי לך: "נראה אותך מנתק לי בפרצוף"
    וניתקת לי בפרצוף. ואני צחקתי כי חיכיתי שתתקשר שוב. ולא התקשרת.
    וכעסתי עליך שככה ניתקת.
    ולא קלטתי כמה מנותק היית.
    חיפשת בי עוגן, העוגן שהייתי לך שם.
    ופתאום אני בחיים שלי, עסוקה ועובדת ומנהלת איתך שיחת חולין.
    ואתה לא היית זקוק לשיחת חולין שתעשה אותך יותר חולה.
     
    העיניים האלה שלך אבנר. עיניים טובות.
    היית נכנס לכל המקומות שאסור להכנס אליהם.
    והיית מבעיר מדורה ליד הנחל,
    ומדבר אל כלבים.
    ולפני שהלכת כתבת לחברה ההיא: "לכלב יש ציפורן חודרנית".
    מכל הדברים שיכלת לכתוב כתבת על הציפורן החודרנית של הכלב.
    שימת לב לפרטים האלה, הקטנים, של חיות..של אנשים...
     
    כשחזרתי מהודו, הלכתי לישון עם טולסטוי.
    אני ולוין וקיטי ואנה...קארנינה.
    והיא, שבורת לב, עייפה מהחלום. משברו. ממציאות לא מספקת,
    מפנטזיה לא אפשרית. לא מאמינה שאי פעם תוכל לאהוב שוב.
    וככה הלכה, מחשבה אחרונה על הפסים, מתחרטת ו...זהו.
    ואתה. אמרת ליפתח שאתה לא מאמין שאי פעם תאהב.
    למרות שכולן נפלו לרגליך.
    צילמת עצמך בהשתקפויות כפולות ומכופלות במראות במקלחת.
    והמראות כולן מראות אותך באלף פרצופים זהים. ואף פרצוף לא מספק.
    ומי זה מסתתר מאחורי המראה?
    ואתה לא אוהב ולא תאהב ושום כדור לא עוזר.
     
    ואתה הולך וניתלה על חבלים כמו לוליין,
    ובמקום שאני החלקתי בדרכי העפר,
    אתה קיפצת כאילו נולדת ביער.
    מהעפר באת
    ובטבע הרגשת את הכל.
     
    ופעם לידי חייכת.
    ופעם חשבתי שאתה יכול להיות.
    אבל יום אחד,
    לפני שנה בדיוק,
    בחרת לסיים את זה יפה,
    יפה זה עניין יחסי.
    והחלטת ללכת אנה קארנינה סטייל.
     
    אני לא אחזור לקיבוץ ההוא,
    ולא אראה שוב פרצופים שאיני מכירה.
    כי לא נולדתי איתך ולא גדלתי איתך ולא עבדתי איתך.
    רק טיילנו יחד
    כמה רגעים.
    ורק דיברנו קצת.
    וכשחזרת והתקשרת, אמרת לי שאיתי זה היה אמיתי.
    זה היה כיף לשמוע.
     
    אתה לימדת אותי לצלם במאקרו ולשנות צבעים במצלמה.
    אתה לימדת אותי להסתכל אחרת וצילמת תמיד את התמונות הכי יפות.
    במצלמות של אחרים.
    אולי כי ידעת שאין מה ליצור זכרונות במצלמה שלך.
    עדיף שתהיה לאחרים ולא לעצמך.
     
    =====
    ובים באת אליי, עם הכלבה של ההיא.
    ואנחנו יושבים על גבול יפו ת"א.
    גבוליים,
    פשוטים.
    מול הים,
    לפני טביעה.
    ומאז לא ראיתי אותך יותר.
     
     ===
    ''
    ......
    .....
    ........
    שבוע אחרי שקפצת, אני בקורס ג'הארה,
    צפה על המים,
    חולמת.
    והנה, בהזייה שהייתה לי
    הופעת אתה.
    בחולצה ההיא הכחולה שלך,
    שהבליטה לך את העיניים.
    באת לחלום שלי,
    דרכת על העשב הירוק,
    והרגשת את הרוח מהים.
    היית אצלי.
    בבית.
    בראש.
    ונפרדת ממני בחיוך
    החיוך הזה שלך.
    ובחיבוק,
    אמיתי
    אבל מרוחק.
    ואז הלכת,
    הותרת אותי על העשב,
    לבד.
    ופקחתי את עיניי
    ואני בבריכה.
    ואתה כבר לא.
    ==
     
    אפשר להכיר מישהו חיים שלמים
    ואפשר שמישהו יגע בך רק רגע קט,
    ולא יעזוב לעולם.
     
    והנה הגשם יורד עכשיו,
    מסונכרן עם הדמעות,
    ועברה שנה,
    בלעדיך.
    ואף אחד לא מכיר את ההעדר הזה שלך מחיי,
    כי אף אחד בחייך לא הכיר אותי
    ואף אחד בחיי [כמעט] לא הכיר אותך.
    וזה כל מה שיש לי אבנר,
    לשתף כמה אנשים בך.
    והשיחות שלנו ישארו לנצח רק שלנו.
     
    והמשפט האחרון שכתבת לי בצ'ט:
    ‫דיג דג דוג‬, מה הולך אחות‬?
     
    ------- ואני לא עניתי...לא עניתי לך.
    ......
    ......
     
     
    ''
    .....
    .....
    .....
    ........
    ''
    ...
    ....
    ....
    ''
     
     
     
     
    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/4/13 03:14:

      אאןץ' חזק בפנים. מה כבר אוכל לומר חוץ משהזכרת לי משהו חשוב. מאד.

        18/4/13 21:55:
      שיתקת אותי במילים שלך. כתיבה מצמררת, סיפור שחודר עמוק ומשאיר סימני דקירות.
        21/2/11 22:41:
      אוי ואבוי
        20/2/11 10:32:
      אין
        19/2/11 19:53:
      כואב אך תמיד תהיינה הזדמנויות חדשות...
        19/2/11 18:19:
      חשה איתך את הכאב שלך ומתחברת דרך הכאב שלי.
      המילים שלך, באופן כמעט פרדוקסלי הן מדויקות ועמומות בו זמנית,זה כמעט בלתי אפשרי אבל את מצליחה לגעת בדיוק שם.
      " עדיף שתהיה לאחרים ולא לעצמך" איזה משפט שישאר איתי.
      אוהבת, צ'יק
        19/2/11 13:12:
      חיבוק חזק
        18/2/11 23:47:
      קורע את הלב!!!!!!!!!!!
        17/2/11 01:59:
      את יודעת, אני קוראת את זה שוב ושוב ושוב, מתעטפת במילים שלך, יודעת שאבנר לא יכל, אבל בוהה דקות ארוכות בתמונות, בזו עם החולצה התכולה ליד המפל, ומשתגעת מכך שאין בה שום רמז לבאות.
        15/2/11 17:06:
      מעציב בעיקר
        15/2/11 14:32:
      מייסר. גם להכיר אדם, גם היעדרו, וגם "מה אילו".
        14/2/11 13:07:
      ........נקרעות....
        14/2/11 11:25:
      אנחה.
      ועוד אחת.
      אללי.
        13/2/11 19:22:
      מה אומרים למי שאיבד .....
      לא אומרים.
      מרגישים.
        13/2/11 19:13:
      כתבת נהדר ומאוד נוגע, למרות שאני כלל לא מכיר את הנפשות. ועצבות תהומית מוקרנת החוצה ממילותייך.
      אני רק סקרן, למה לא ענית לו אז בהודעה האחרונה, האם זה בגלל המילה "אחות" שחתמה את התשובה?
      את לא באמת צריכה לענות לי, זה בטח מאוד אישי. סתם שאלה שנשארה אצלי אחרי הקריאה.
        13/2/11 18:36:
      הזמן עובר, ומתאספים קברים. אין לי ילדים, ומהמקום המסוייג הזה אני אומרת, שמי שכאב לו עד כדי ללכת מכאן, מי יתן וימצא מנוחה נכונה. מי שנשאר, יודע איך לחיות עם הכאב שהושאר לו. אני מקווה שאבנר שמח שם, עם רותם ועם עיריתי וכל האחרים, ושהם צוחקים כל הזמן, וטובים זה לזה, ואף פעם לא עצובים.
        13/2/11 01:18:
      אוי לנינה...אין מילים.
      (ולמרות שמילים זה...)
        12/2/11 23:58:
      הפער הזה. הבלתי נתפס. בין הכאן לשם. בין השם שבנו. שלא מוצא את עצמו כאן. לא. לא צריך שנדליק לו נר. אבל כן. לשמור על הנר שבפנים.
      .. כתבת כל כך נוגע. אמיתי. כן. את.
        12/2/11 22:29:
      ואווווו
      ושתיקה
        12/2/11 22:11:

      הבערת לי מדורה. וכתבת לי נחל...

        12/2/11 22:01:
      יקרה, זה אחד הפוסטים היותר עצובים שקראתי כאן.
        12/2/11 19:52:
      עוד לפני שקראתי את הפוסט ,הסרט "into the wild "
      קפץ לי לראש...
        12/2/11 15:39:
      פשוט אין לי מה להגיד.
        12/2/11 10:31:
      יש אנשים שברגע אחד מצליחים לגעת כל כך עמוק . עומק שרוב האנשים לא מצליחים לגעת בו חיים שלמים....