ילדים דיגיטאלים- מתוך טור שבועי בשם אמאלה המתפרסם בעיתון הד הקריות
כשהייתי ילדה לסבי וסבתי ז"ל הייתה צלמנייה בתל אביב. כל ביקור אצלם, כל סוף שבוע בתל אביב היה כולל גם ביקור בצלמנייה שלהם "פוטו מרטין" באלנבי פינת בן יהודה, ממש קרוב לים. בכל ביקור, היה גם מגיע שלב התמונות. סבא היה בוחר את הרקע, שלכת באירופה, שקיעה בהוואי, השרפרף היה עומד בדיוק בזוית הנכונה, עליו אני. 10 דקות של כיוונים, שלי, לא של המצלמה, תרימי את הראש, תורידי, סנטר ימינה, עוד טיפה, עיניים אלי, לא , למצלמה, חיוך, עוד קצת ו... לא לזוז... קליק! ושוב 10 דקות של כיוונים אבל הפעם לצד שני ואח"כ על רקע השקיעה וכו'.. גם הצילומים הביתיים של סבא וסבתא היו מחושבים ומתוכננים בקפידה. שום פריים לא צולם במקרה, לא היו ניסיונות שווא, הכל על המילימטר, כל תמונה, מלמיליאן. עידן הפילם הזכור לטוב. זו הסיבה כנראה שאני אחותי ובני דודי כל כך מצולמים בילדותינו. זו גם בוודאי הסיבה שכל תמונה שלנו הייתה מוצלחת, מוקפדת, בלי פרצוף מנוזל או שיער סתור. התמונות כולן מסודרות לפי שנים או לפי נושאים ובאירועים משפחתיים או סתם ברגעים בהם הנוסטלגיה מתפשטת בגוף, (זה קורא בעיקר בחורף משום מה), היינו פותחים את האלבומים המצהיבים, מריחים את הישן הזה ונהנים מהתמונות. ככה היו עושים פעם. איזה יופי.
כמה מספרים טובים... ועכשיו לקצת מתמטיקה. על המחשב שלי 25 ג'יגה בייט המוקדשים כל כולם לתמונות של ביתי, האחת והיחידה, נטולת האחים, בינתיים. 25171 תמונות. לא, זו לא טעות כתיב. הנה, עכשיו במילים כדי שתבינו שהתכוונתי לכל מספר, עשרים וחמש אלף ומאה שבעים ואחת תמונות, יש לגברת הקטנה הזו. כדי לסיים את המשוואה נוסיף על כך שבעוד שבוע ימים ימלאו לה רשמית וסופית 1460 יום להולדתה, והנה לכם התוצאה. 17 תמונות ביום, מיום לידתה. לא, היא לא אשמה. הנה גם נושא בו אני לא יכולה להאשים את אביה, שהכי קל בואו נודה זה לזרוק את הכל עליו, ואפילו לא את הורי. החולה האמיתית והאשמה היחידה היא אני. לא יודעת מתי פתחתי את האובססיביות, אולי זה גנטי? אבל היא קיימת ומה שבוודאות לא מנחם אותי הוא שאני לא לבד. את האירועים המשמעותיים בחייה של ביתי מהיום בו נולדה ועד היום אני זוכרת בעיקר דרך מסך 3 אינצ' במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב דרך עינית של מצלמה. כל מה שקרה שם מחוץ לפריים פספסתי, בגדול. בכל פעם שרציתי להנציח רגע ובמקרה היא זזה בו בלי לתאם מראש, הוא רגע מטושטש שלא יחזור. רגע אמיתי שפספסתי. מן טירוף בלתי ברור, להנציח באובססיביות כל נשימה מנשימותיה, כל חיוך, כל פרצוף כאילו שהמוח שלי לא יעמוד בזה ולא יזכור את הדברים האלה לבד. כאילו שהתמונות מקיימות אותה יותר ממה שהיא כבר קיימת. והיא קיימת כל כך. אני חופרת ומחפשת ומנסה להבין מאיפה זה מגיע ולא מצליחה לשים את האצבע. למה אני מעדיפה לחוות את האירועים שלה דרך עדשה ולא באמת. למה אני בוחרת לראות את האירוע אח"כ על מסך של מחשב במקום להיות נוכחת באופן מוחלט ברגע האמת ולצרוב את המראות בזיכרוני הפרטי, שיש לו כמה ג'יגה בייט שארצה ואינסוף מקום להכיל כל חיוך, קפיצה שיר או ריקוד שלה. מוזר. כבר אמרתי שאני לא לבד נכון? המסיבות והאירועים בגן שלה או אפילו באירועים משפחתיים נראים כמו מסיבת עיתונאים בה ביבי עומד למסור התפטרותו, או מסיבת עיתונאים לכל נושא משמח אחר. כולם חגיגיים, מחייכים וחמושים במיטב המצלמות שלא היו מביישות אפילו את צלמי הנשיונל ג'יאוגראפיק, "למי יש יותר גדול" זו תחרות רלוונטית גם במקרה הזה והכוונה הפעם כמובן לעדשות המצלמה שיכולות לקלוט בעדשתן חלקיק נזלת מרוח על הלחי באמצע ריקוד הגמדים משורת האורחים האחרונה באולם. ההורים שוכחים את הסיבה לשמה התכנסנו והמרוץ אחרי נקודת הצילום הטובה ביותר התחיל, גם אם זה אומר שאבא יעמוד באמצע המעגל ויסתיר חצי מילדי הגן, או יזיז את הגננת כי היא נתקעה לו בפריים. אלוהים, מתי נדפקנו ככה? אין דין וחשבון לפילם, לא צריך לפתח, כסף זה לא עולה ( למרות שזה כן כי לקנות זיכרון נוסף למחשב עולה לא מעט ) אז נכון, יש לי חיוכים שלה מקרוב, שהם תמונות לפוסטר. ויש לי תמונה מקסימה שלה מקרוב קרוב בו רואים בדיוק מה נשקף מהעין שלה.. וכשהיא ישנה היא הכי יפה בעולם ואני יכולה לתהות על כל נקבובית בעורה המבריק מאקסטרה אקסטרה זום אין. אני מסוגלת לבהות בתמונות שלה במשך שעות אבל מי צריך את זה? למה זה טוב, יש לי את האוריגינל כאן, על הספה, ממש מאחורי ואם אני נורא רוצה לראות מה משתקף מהעינית שלה כל מה שאני צריכה זה לתפוס אותה, לדגדג אותה ואז להתקרב ולראות איך מתוך העין שלה נשקפת אני, אמא שלה, בלי מצלמה. תשאלו אותי אם יש לי אלבום שלה? אפילו לא אחד, אני מדברת עליו כבר ארבע שנים, אבל תמונות בינתיים פיתחתי רק לסבתות, בשבילי? אפילו לא אחת.
 |