הנה אני הולכת למקום השקט הזה שוב. יש כל כך הרבה שהייתי רוצה לספר לך, כפי שלבטח לא אומר דבר. איך נמרחתי אז בגעגועים. כל נשימה הייתה כאב. אבל אז הרגשתי משהו.

אתה רק שבר זכרון, כמו שהייתי אז, שבר נערה. חצי ואולי כלום מאחת שהכרת לפני, מאחת שהכרת אחרי. אמרת לי שאתה מכיר ולא האמנתי. אינני יודעת עדיין מה ידענו כי מעולם לא נטלתי את הזמן להתבונן בך כפי שהיית. אליל ילדותי. כך תישאר.

היום אתה ודאי כבר גבר. לאשה. אוהב, מסור, כפי שאתה יודע להיות עצמך המקסים, במקום הנכון לך. אינני יכולה שלא להגות שרציתי להיות זו. אולי יותר משרציתי אותך.

כבר אז ידעתי שעולם האגדות שלך טוב מדי עבורי.

 -

שישי בלילה. התגנבנו יחדיו דרך הבית החשוך. חולצים נעלים בכניסה, חורקים במדרגות. אתה מוביל אותי ביד חזקה, חמה, שתיים, שלוש דלתות. כל אחת מאיימת להסגיר. האחים שלך ישנים. אני מרגישה קצת כמו פורץ שבא לחמוס מהם אוצר. אינדיאנה ג'ונס נשית בהתגנבותה על קודש הקודשים של תרבות אחרת. אף פעם לא חיבבתי את הטיפוס הזה ג'ונס. גנב קטן עם פעלולים גדולים. אין לו בעיה גם לשקר בשביל עוד יהלום... החדר האחרון הוא שלך. ירוק כולו, כולו אתה. התקרה גבוהה ומשופעת. שולחן ביליארד רחב מכסה מחצית מהחדר שגודלו כפול מהסלון שבביתי. צמרת הבית. רמקולים גדולים תלויים בזוית מעל פינת מחשב מסודרת ומסך טלויזיה ענק קבוע על אחד הקירות. כסף לא חסר. אתה אוהב את הצעצועים שלך. משקולות שמנות מציצות מתחת למיטה הכפולה, יחד עם ערימת ספרי פיזיקה וזוג גרביים שאמא טרם חילצה מהחדר. היא עדיין מכבסת לך את הבגדים, מבשלת לך את הארוחות. היא תבשל גם לי אם תבקש.

אתה משמיע לי את המלחין האהוב עליך. יאני. המוסיקה שלו עדינה, הרמונית, פשוטה בנוכחותה, כמוך. ילד פלא. אני חומדת אותך במחשבתי. לגעת במשהו מושלם. אני נוגעת בצווארך להראות לך שאני אוהבת. החיוך המרוצה שלך מקרין על פני, רגע לפני שאחביא את הרגש ואבקר את היצירה. אתה אוהב להתווכח איתי. הגבות שלך מתרוממות להכריז על פתיחת עונת ההקנטות. משחקי אגו הם מסכת תשוקתך. מקום בטוח להתלהט מבלי לגעת. אני מוצאת מבטחי בביישנותך. אוכל לנסוג מתי שארצה. אז מה אתה אומר? אני חושבת לעשות גלח כמוך.. עוד בוקס לרשימה.. אתה שונא את המוסיקה שלי. היא לא פשוטה, לא הרמונית...

הויכוח זולג אל שולחן הביליארד, הופך להתערבות. אם את מפסידה רואים סרט מפחיד. אני מסכימה בבטחון מופרז ומנסה לחשוב על עונש מתאים. ניק קייב במשך שעה. אתה הולך לסבול! עווית השפה בפניו מאושש את בחירתי המוצלחת שכמה פלירטוטים אח"כ נפלה בתבוסה לפינה עם הכדור השחור. הוא מחייך בסיפוק. שחצנית. את רואה איתי סרט מפחיד! הוא מזנק כמו נמר על המיטה לאחר שלחץ על הפליי ומתקדם לעברי בשיניים חשופות. לרגע אינני יודעת מה מפחיד אותי יותר, הוא או מופע האימים שעומד להשתחרר מהמכשיר החשמלי מאחוריו. שניה אח"כ הוא כורך סביבי יד שרירית ומבטיח שישמור עלי. הריח המתקתק שלו משכר. אינני רוצה להביט במסך. במקום, אני קוברת את עיני בכתפו אך הוא צוחק ומסיט את סנטרי חזרה למסך. את חייבת. ניצחתי.

אני נאנחת בקול מחאה. מתעבת סרטי אימה. מה הטעם בכל הבהלה חסרת הפשר הזו? ואז לחלום על כך בלילה, לחשוד בכל צללית... הדמיון הפעיל הזה  שלי עובד שעות נוספות גם בלי חומר גלם לנשנש עליו. אתה יודע. זה משעשע אותך. לכן אנו צופים בחרא הזה עכשיו. אני המופע האמיתי פה. עוד ויכוח קטן על אמינות העלילה שמטרתו לחלץ אותי מההתעללות המכוונת לא מועיל כלל. אני קופצת ומכסה את עיני בקטעים המפחידים, ואתה מחבק וצוחק ונאבק באצבעותיי שאינן יכולות לכח המטורף שלך. מוצק כמו סלע. אוזק אותי בנעילת ברזל והקנטה, ושיניים לבנות בוהקות, כולן שלך, ואני כבר רואה בעיניך שאתה עייף. רק לשכב קצת. זהו ככה. הראש שלך בחיקי. אני מלטפת את זיפי הגולגולת השזופה, זרוע חזקה שמוטה בריפיון על בטני, חופרת לה מקלט חמים תחת הגב. נשימותיך איטיות, יציבות, מלוות את צרחות הטבח בהרמוניה מושלמת. החדר הירוק ממשיך להבהב לתוך הלילה ואני יודעת כבר שאתה ישן, חבוק, אהוב, בעולם החלומות שלך, ואני, עם הדם והזוועות מחכה רק לסוף הסרט.