תקווה (אספרנסה-בספרדית תקווה)

המוהל התימני הזקן התקרב אל בני  והכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.  התבוננתי מהצד בבעלי הגאה בבננו הבוכה וחשבתי לעצמי איך שנה וחצי קודם לכן לא האמנתי שכל זה אפשרי, לא האמנתי שאי פעם אני אקים משפחה.

אמי נכנסה להריון ממטייל ישראלי שעבר בבוגוטה שבקולומביה והמשיך הלאה לטיול התרמילאים שכל ישראלי חולם עליו ונעלם מחייה כמו שבא. כדי להסתיר את הבושה מההריון המקום היחידי שהיא יכלה לחשוב עליו שהוא רחוק מספיק ממקום מגוריה היה ישראל.

הגענו לישראל כשאימי היתה בחודש השני להריונה, מכיוון שאשרת השהייה החוקית היתה לשישה חודשים בלבד סירבה אימי ללדת בבית חולים מפחד שיגרשו אותה. לכן נולדתי שבעה חודשים מאוחר יותר על ידי מילדת תימניה שגרה בשכנות לדירתינו הקטנה ששכרה אימי בשכונת התקווה. נולדתי בראשון לאוגוסט 1983, ואימי קראה לי אספרנסה בספרדית ותקווה בעברית על שם המקום בו נולדתי ולתקווה שהעתיד שלי יהיה טוב יותר משלה.

היה לנו  סדר יום קבוע, מתעוררים בבוקר בשעה שש וחצי, ארוחת בוקר עד שבע ובשבע וחצי הלכתי לגן פרטי וביליתי בו יחד עם עוד עשרים ילדים עד השעה ארבע וחצי. אז אמא חזרה מהעבודה ולקחה אותי הביתה.

 יום אחד לפני החג שקוראים לו פורים אמא חיפשה אותי לשוטרת ונסענו לדיזינגוף סנטר להצטלם. אמא קנתה שלוש תמונות מהצילום. אחת גדולה לבית ואחת קטנה לכל אחת מאיתנו. בתמונה רואים את אימא מחייכת בגאווה ואני יושבת על כיסא בתחפושת שוטרת כשמאחורי רקע כחול. אמא אמרה לי שאם אתגעגע אליה שאסתכל בתמונה וכך היא תמיד תהיה איתי.  בבוקר חג פורים אמא לקחה אותי לגן, אני זוכרת שמאוד חיכיתי ליום הזה כי פורים לילדים זה יום מאוד שמח. התחפשנו. אכלנו ממתקים, אוזני המן,  ושיחקנו בחוץ.

את היום הזה לא אשכח לעולם, ראשית, כי ירד גשם ולא יכולנו לשחק בחוץ, שנית, כי כמה דקות אחרי שהגעתי לגן שמעתי סירנות של מכוניות משטרה ואמבולנסים, ושלישית, מאותו יום אמא נעלמה ולא חזרה.

למחרת באו לקחת אותי מרשויות הרווחה של העיריה. אחרי חקירה קצרה הבינו שאין לי קרובים, שאמא לא השאירה מסמכים המעידים על קשריה עם קרובי משפחה שאיתן ניתן ליצור קשר. מכיוון שלא היה למי ל"החזיר אותי" הופניתי למשפחה אומנת בקיבוץ כפר הנשיא שבצפון.

 בקיבוץ למדתי להלחם על מקומי, ילדי הקיבוץ לא מקבלים בקלות עירוניים כמוני. למדתי להיות חזקה, ולבכות רק כשלא רואים אותי. אף אחד לא ידע שכמעט יום יום מגיל שש עד תשע בין ארבע אחר הצהריים לשבע בערב כשהילדים היו עם הוריהם ישבתי ליד שער הקיבוץ מחכה שאימא תבוא לקחת אותי. בגיל תשע הבנתי שזה כבר לא יקרה לעולם. הבנתי סופית שאמא שלי נטשה אותי ושיותר לא אראה אותה לעולם.

באותו היום בגיל תשע החלטתי שאף אחד לא יעזוב אותי יותר, שאין לי במי לבטוח חוץ מעצמי, אם אב ואם שהביאו אותך לעולם נעלמים מחייך, אז אין לך באמת על מי לסמוך. החלטתי שלא אתקשר יותר רגשית לאף אחד, לא אוהב אף אחד, לא אקים משפחה כדי שאף ילד לא יסבול יותר כמוני.    

הפכתי להיות קשוחה, למדתי  בבית הספר כל היום, ואחר כך בקשתי לעבוד בעבודות הכי קשות בקיבוץ, נשארתי לעבוד שעה אחרי כולם, התשתי את עצמי בכל עבודה שנתנו לי, יותר מכולם כדי שבערב, כאשר אגיע לחדרי  ארדם מייד, רק שלא אזכור, רק שלא אחשוב, שלא ארגיש.

בצבא הצטרפתי לימ"ג יחידת הבילוש והמודיעין של משמר הגבול. התמחיתי בטיפול בגניבת רכב  באזור המרכז, הגעתי לקצונה, וכשהשתחררתי  משירותי הצבאי היה לי ברור לאן אני ממשיכה. כשהתבוננתי בתמונה היחידה שיש לי עם אמא, וראיתי את הילדה שהייתי במדי שוטרת, ידעתי שכבר אז מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, זה להיות שוטרת.

כשהתגייסתי למשטרה, היה ברור לי שאני רוצה תפקיד שטח, מכיוון שהיה לי ניסיון בתפיסת גנבי רכב התחלתי את דרכי במחלקת התנועה. כך עברו להם שלוש שנים בהם עצרתי עשרות עבריינים, ראיתי מאות תאונות דרכים, הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שאני תורמת למדינה ושאני עושה משהו חשוב.

יום אחד כשנסעתי במכונית משטרה מוסווית מצאתי את עצמי מאחורי פולקסואגן מסחרית.   הנהג שלא היה מודע לקיומי נהג בפראות, חצה פסי הפרדה לבנים, והוריד שלוש מכוניות לשוליים, שמתי את הצ'קלקה והפעלתי את הסירנה והתחלתי לנהל אחריו מרדף, הנהג הגביר מהירות, בקשתי תגבורת כשאני נצמדת  אליו ובמגבר מבקשת ממנו לעצור ולעמוד בצד. הנהג התעלם והגביר את מהירותו, תוך שהוא עוקף מכוניות בכביש דו מסלולי בלי הפרדה. קילומטר מאוחר יותר נוקבו צמיגיו על ידי מחסום שהקימו חברי למשטרה והנהג נעצר, מסתבר שהוא נהג בפסילת רישיון, ושהיו לו חמישים וארבע הרשעות כולל אחת על הריגה אזרח.

בבית המשפט, השופט ביקש מאיתנו להגיש תיק מסודר לפרקליטות על כל העבירות שביצע הנהג. השופט לא הבין איך אחרי כל כך הרבה הרשעות העבריין הסדרתי הזה היה עדיין חופשי, והפעיל את עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו ושלח אותו לכלא עד למשפט.

זו הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי לעשות עבודה משרדית, לקחתי את כל התיקים של העבריין, חמישים וארבע במספר, סידרתי אותם לפי סדר כרונולוגי, חמישים וארבע הרשעות בשלושים שנה והתחלתי לעבור תיק, תיק לרשום את העבירות, את ההרשעות, כדי להכין תיק  מסודר לפרקליטות. זה פשוט לא נתפס איך הצליח העבריין הזה במשך שנים כה רבות להימלט מעונש ולחזור לנהוג שוב כל פעם מחדש.

ואז הגעתי לשנת 1989, עבירה מספר חמש עשרה. הוא יצא מפאב ברחוב אלנבי אחרי לילה של שתייה ונסע לשכונת התקווה לאכול. כשהוא נוהג שיכור בפראות ולא מציית לתמרור אדום פגע  בשעה שבע שלושים וחמש באישה אלמונית שחצתה מעבר חצייה להולכי רגל והרג אותה. לא היו שום סימנים מזהים לאישה שנהרגה במקום, חוץ מתמונה משותפת עם ילדה בתחפושת של שוטרת.

בכיתי, בכיתי עבור עשרים שנה של אי-ידיעה, על כעסים שלא יכולתי לבטא, על הבדידות שכפיתי על עצמי, ובו זמנית בכיתי גם משמחה. באותו הרגע הבנתי שאמא שלי לא עזבה ולא נטשה אותי, בכיתי על הפרדוקס בחיים על כך שמי שהרג את אמא שלי, בו זמנית שחרר אותי מהכעס כלפיה. חשתי שנפתח לי הלב, כל כך אהבתי אותה, באותו הרגע הבנתי שאוכל לאהוב שוב מתי שהוא בעתיד.