היום שלח לי אהובי את השיר "אביב הולך ובא" (בענייני עבודה, קנון נחמד...)

לפני יומיים חגגנו יחד את מלאת שנה וחצי להיווסדות ה"אנחנו", לכבוד הארוע ניסח האיש שאני אוהבת, שהוא איש של מילים (בין השאר) שורות נוגעות ומלאות אמת...

הנה, האביב השני שלנו מגיע עוד מעט ועיני נופלות על פוסט שכתבתי לכבוד חצי שנת חברות "אלף סיבות למה לברוח מאהובי" המתאר את המצב נכון לאז, סוף תקופת העיוורון של ההתאהבות. אהבה נהדרת שמתחילה להיות "על אמת", להתמודד עם בקיעים בתחושת האופוריה והסרת הלוט מעל הקונפליקטים והמורכבויות.

בפוסט הזה מוזכר חבר וירטואלי, שכתב כמה נמאס לו מהשרוטות כאן בקפה... הוא היה הטריגר לרעיון של הפוסט... אנחנו חולקים תובנות מידי פעם, ובדיוק הוא כותב לי היום כמה לבד לו... שנה אחרי, בינתיים היתה לו אהבה... אבל שרוטה... (-:

ואני כותבת לו על האהבה שלי, שהיא גדולה ויקרה עדיין, אבל מלאה חבטות... מלאה לבטים... ושנינו שואלים אם אפשר אחרת. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, ושואלים אם הסוד הוא בן הזוג המדוייק? או שאולי זו המחוייבות לקשר, האמון, התעוזה לעשות את הדרך, לא לוותר על הסיכוי שבסוף דרכים ושאלות תהיה תשובה שזו אהבה החיים שלנו...?

הבוקר כתבתי לאהובי... "תודה שאתה איתי במסע הזה"...שבו אני מגלה עוד את עצמי, אתה את עצמך, אנחנו אותנו..

ועכשיו אני כותבת את זה שוב.