עליית העוצמה החברתית, כמותית ואיכותית, מחייבת את הסתרתה מתוך הדמוקרטיה הליברלית שמאפשרת את עליית העוצמה. הסימנים הברורים של העוצמה הופכים להיות קלושים יותר ויותר, ונותרים אך כרמז של הממשי בתוך הסימבולי.
וכך, אפילו טון דיבור, אינטונציה ודחיסות המלל, מעידים יותר על הפעלת העוצמה היום מאשר האופן הבולט שבו האבסטרקציה המודרנית - והפאשיסטית - הראתה את עוצמתה בבירוקרטיה הממשלתית ובמנגנוני השליטה של הקונצרנים.
הציווי, או הבקשה המנומסת המסתירה ציווי, נתונים כעת אך בידי הנוירוטי, הרגיש-עד-כדי-אימה, לכל תביעה ותוכחה - "היה אחר", תחת מראית העין הכוזבת של הפלורליזם התרבותי. קבלת השוני הופכת לקריקטורה של דמוקרטיות כאשר ההומוגניות התפעולית (הייצרנית) מכתיבה כיצד יש להישמע, כיצד יש להראות, כיצד יש להופיע "נכון" במדיה האלקטרונית, או במציאות עצמה.
ומה שהיה בעבר הלא מאוד רחוק פרנויה סתם - אי אמון יסודי בכוונותיהם של בני אדם - הופך להיות מוצדק להחריד כאשר ההטמעה הגוברת של אנשי מקצוע ופסאודו-אנשי מקצוע: קואצ'רים, פסיכולוגים, סוציולוגים, מטפלים בכל בעיה אנושית, בתוך התרבות גורמת לאיווי, לדחף ולתשוקה לקבל סוג אחר של כניעה מבוזרת שלא ידעו גם תחת העריצים הקשים ביותר. |