אז בסוף זה קרה ואני מורה לפיסיקה בבית הספר. מטעמים מובנים לא אכתוב על זה הרבה כאן. ביום שסיימתי את בית הספר ידעתי שלעולם לא אשמע את המשפט הזה שוב ("הצילצול הוא בשבילי"). אבל זה קרה היום....אני הייתי זה שאמר אותו ועוד כמה משפטים שאין לי ספק שכדאי להימנע מהם.
הקשיים קצת מפתיעים אותי והאתגר גדול ושונה ממה שחשבתי. ניהול הכיתה זה האתגר האמיתי- אין ספק שיהיה מעניין!
שבוע מילואים בדרום הופתעתי לגלות כמה הנסיעה למילואים בדרום יקרה כשהאוטו הוא שלך וכשאתה משלם על הדלק מכיסך. גם לילדים הפעם קשה יותר – הם הספיקו כבר להתרגל לאבא בבית.
נחמד להסתכל על ההייטקיסטים שבכל הפסקה מתרחקים מהנגמ"ש ומדברים אל הפלאפונים במבט מוטרד. לי אין לאן להתקשר - אני מתקשר אל תמר אבל גם היא עסוקה והשיחה מאוד קצרה. ואז כשנדמה לי ש"הכל אבוד" ואין ברירה אלא ללכת להכין עוד קפה שחור הטלפון מצלצל והמספר שמופיע הוא של ... אינטל. אריאל, חבר מאינטל, מתקשר בעיתוי מושלם לשאול מה נשמע. אני מנהל שיחה ארוכה במבט חמור סבר.
אין ויש
אין השנה סקי וכנראה גם לא יהיה בשנים הקרובות. ולא...לא צריך לרחם עלי. אני לעומת זאת נפגש עם אישתי כמעט כל יום בארבע וחצי בבית לקפה ואחר כך מבלה עם הילדים שלי.
כסף ליאור, חבר שנמצא גם הוא בתקופת מעבר, הפנה את תשומת ליבי לכך שרב העבודות בשכירות מתחלקות לשני סוגים: משכורות מאוד גבוהות ושעות עבודה אינסופיות בצידן או שעות עבודה אנושיות ומשכורות מאוד נמוכות. באמצע אין כמעט כלום (למשל: למה כ"כ קשה למצוא עבודה "שמסתפקת" בשמונה שעות ביום בתמורה ל 10000 ש"ח?)
למרות שהבטחתי, בינתיים, לעשות ניתוק מוחלט בין העבודה לכסף די קשה להשקיע ימים שלמים בהכנות לשיעור של שעתיים בכיתה כשאני יודע שהפיצוי הכספי יהיה זעום. אני מתגבר, אחרי הכל אני נהנה מזה ולומד דברים חדשים כל יום גם בתחומים שחשבתי שהכרתי.
פינת האירוח: יונה לשץ יונה היה מנהל שלי לפני יותר מ-10 שנים ואחד המהנדסים היותר מוכשרים שהיכרתי בכל שנות עבודתי. דרכינו נפרדו למשך 10 שנים ושכששמעתי לפני שנתיים שהוא עוזב את ההייטק והולך להיות מורה דרך היה לי קשה להאמין - איך בן אדם מוותר ככה על מתנת אלוהים כזו והולך אחרי ליבו? אני חושב שניטע בי אז איזה זרע. הקשר עם יונה התחדש לפני מספר שבועות (הוא קרא את הבלוג) – הצטרפתי לקבוצת מטיילים שיונה מוביל בשביל ישראל (נפגשים פעם בחודש ועושים קטע אחד או שניים). הלכנו אז את הקטע שחוצה את רכס הכרמל לרוחבו. לא ידענו שאנחנו נפרדים מחלק גדול מהנופים לשנים רבות (השריפה פרצה כשבוע לאחר מכן). ההדרכה של יונה (במידה רבה כמו הניהול שלו לפני שנים ב DSPC) היתה נעימה ובוטחת והקבוצה שגיבש סביבו בפרוייקט הזה נראתה מגובשת וכרוכה אחריו (ממש כמו שאנחנו היינו אז). יונה מדריך היום גם בארץ (תיירות נכנסת, צוותי עבודה בחברות ושביל ישראל) וגם בחו"ל: ג'יפים ביוון ( http://www.eco.co.il/ShowTrip.asp?ArticleId=977&DestId=5) וקבוצות ליפן (http://www.eco.co.il/ShowTrip.asp?ArticleId=527&DestId=1 ) הוא רק בתחילת הדרך החדשה ונראה שייקח עוד זמן עד שירגיש מבוסס במקצועו החדש אבל נראה שכבר עכשיו הוא נהנה מכל רגע.
|
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, זה מדהים - ממש כמו לעבור למסלול מקביל בחיים. אני זוכר שפעם היתה לי איזו תקווה סמויה שהילדים יגדלו כבר ויהיו יותר עצמאיים. היום זה התחלף בניסיון לעצור את הזמן - רק שלא יגדלו כ"כ מהר :-)
תודה!
ואכן אין כמו יונה והחבר'ה בשביל !
התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך. זה כל כך מעודד להרגיש שיש עוד אנשים שעשו את הצעד הבלתי יאמן שלי...
גם אני, בוגרת הטכניון, הייתי עמוק בתוך עולם ההייטק - מתכננת מערכות חומרה מורכבות, מחוזרת ע"י מיטב החברות, משכורת גבוהה, עבודה סביב השעון...
כשנולדה ביתי הראשונה יחד עם השמחה והאושר הגדול, נולד לו בלי אזהרה בור קטן של ספק ועצב - עצב על כך שאני עוזבת אותה בבוקר והולכת לקריירה המוצלחת שלי, וספק - ספק על הדרך בה בחרתי. עם השנים הלך לו הבור וגדל. כל יום בו המטפלת לקחה את ביתי לטיול בוקר קסום ואילו אני הלכתי לעבודה - העמיק לו העצב. כשגדלה, וביקשה ממני להיות איתה יום אחד בגן ואני השבתי לה שאמא לא יכולה - אמא הולכת לעבודה, העצב היה כבר גדול וכבד מדי, ומהספק כבר לא ניתן היה להתחמק.
כשהייתי בהריון עם ביתי השניה, במהלך טיול בצפון הרחוק - החלטתי. החלטתי לחיות את החיים שלי באמת. החלטתי לעזוב את ההייטק ולעבור לגור בצפון המקסים שלנו. החלטתי שאת הילדים שלי - אני מגדלת, שומעת את כל הסיפורים, תומכת בכל הקשיים.
פעם חשבתי שכשאין יותר טיולים בחו"ל, מסעדות, בתי קפה, נופשונים - החיים נגמרים. אבל האמת היא שבדיוק אז הם מתחילים...
היום - מספר שנים אחרי, בביתי בצפון, אין לי מילים לתאר את התמורה שהמעבר הזה חולל בכולנו. את השבתות המאוסות בעיר החליפו טיולים בצפון, את אינסוף המכוניות והכבישים - שקדיות, מטעים והרים. והכי הכי חשוב - את המטפלות ומעונות הצהריים - החליפה אמא!
החברה היא יותר בהתפלגות U ,כאשר הרוב נמצאים בקצוות.
ואם לא נתקן את המצב בחברה הישראלית המצב רק יורע.
איך זה שרופא מנתח או עו"ד יכול להמשיך עד גיל 67,
ומתכנת בגיל ארבעים נזרק לעבודות סוג ז'?
ולהיות מורה זה אחד המקצועות המאתגרים והחשובים שקיימים היום.
שיהיה בהצלחה!
איזה יופי לראות התפתחות אצלך.
כמה שליאור צודק. גם אני חשבתי על כך בעיקר שהנושא הפך למאוד חם עבורי בימים אלו.
תוסיף אותי לרשימת האנשים שנמצאים בתקופת מעבר.
זהו להיי טק גם אצלי...
תוכל לשרוד בה.
מדובר במקצוע שהוא שליחות.
מכירים את המשפט"לי זה לא יקרה"?
יש לי תואר שני במנהל עסקים.
בעברי עבדתי בחברות הייטק בתפקיד:מנהל מח' לקוחות וגבייה,תפקיד ניהולי.
26 שנות עבודה,משכורת פצצה,רכב חברה,פלאפון ע"ח החברה,טיולים בארץ ובחול' .
האמנתם שיום אחד הכל יכול להסתיים?
חשבתם פעם על זה?
כשטוב לך אתה יכול לחשוב על הרע?
ומה קורה לאדם שצונח צניחה חופשית ללא מצנח מהעץ הגבוה שבו הוא נמצא?
הוא מתרסק...!
ואחרי שהוא קם ומתאושש ורק מתחיל לעכל הוא מבין שהוא לא צעיר כל כך...
מה עושים עכשיו? שולחים קורות חיים?פותחים עסק?
לי זה קרה.
יום אחד מצאתי את עצמי על הקרקע ללא עבודה ובגיל 47.
בגיל 47 במדינה הקטנה שלנו אין כל כך הרבה אפשרויות,אתה נחשב לזקן ,אתה שולח קורות חיים ואפילו לא חוזרים אליך(דבר שבעבר לא קרה לי).
אתה פונה ללישכת העבודה שגם עבודות אין להם להציע ואם יש להם משהו אז זה לא אקטואלי כי זו עבודה שנכנסה להם לפני שנה אך שכחו לעדכן במחשב.
ללא ברירה לאחר שסיימת לקבל את כל כספי האבטלה
נשאר לך לעשות שינוי דרסטי ולהפוך לעצמאי.
וכך עשיתי "עדיף מאוחר מאשר לא לעשות בכלל".
דבר אחד אני שואל "למה המדינה לא מתחשבת בגילאי
45 ומעלה את את חודשי הזכאות לקבלת כספים לדמי אבטלה?
ואתה נוגע..., מרובה.
אהבתי!
(~: