כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מהרהורי הבטלן הפוסט מודרני

    ארכיון

    שואה וישראליות: מיתוס ומציאות בחברה הישראלית

    0 תגובות   יום שני, 14/2/11, 22:26

    במאמר על האנטישמיות בגרמניה החל מן האיחוד של ביסמארק ועד לאנטישמיות ההיטלראית, מראה שולמית וולקוב כיצד תפסה ההיסטוריוגרפיה המסורתית את האנטישמיות במונחים של המשכיות בלתי נמנעת. אך בעוד שהאנטישמיות המודרנית שהתבטאה בכתביהם של קרל לוגר או היינריך קלאס, שבהחלט השפיעו על מחשבת האנטישמיות של היטלר, התבססו על מיתוסים גרמניים ישנים, הרי שהם גם יצרו את האנטישמיות כתורה גזעית ומדעית, בניגוד לאנטישמיות הדתית של ימה"ב.  

    המעיין ב"מיין קאמפף" יגלה להפתעתו, כי היטלר גינה את האנטישמיות מטעמי דת, וטען כי עד אשר הגיע לווינה ראה אותה כבזויה. בעקבות הקריאה בכתביהם התיאורטיים, הפך את האנטישמיות הגזעית לחלק בלתי נפרד מן האידאולוגיה הגרמנית. שנאת היהודים מבוססת בספר לא על שיוכם הדתי, אלא על בסכנתם לגזע הגרמני והפצתם את המרקסיזם, אויב הלאומיות.  כלומר, מבחינת היטלר היו היהודים אויבים מבפנים, גייס חמישי, אותם אויבים שגרמו למפלת גרמניה במלחה"ע הראשונה ולחתימה על הסכמי וורסאי (דוגמת וולטר רתנאו).   ללא ספק פנתה האנטישמיות הזו לרגשות רומנטיים ושמרניים של המעמד הבינוני העולה, והייתה שונה לחלוטין מזו שהופיעה בימי הביניים של עלילות הדם והסכנה הדתית. 

     

    ''

    ''

     

    היטלר. התנגד לשנאה מסיבות דת, וביסס במקום את האנטישמיות הגזעית

     

     

     

    ההיסטוריוגרפיה הציונית של הנאציזם הציגה אותו כהמשך בלתי נמנע למסורת אנטישמית שהייתה נכונה תמיד ליהודים בגולה, החל מגלות הבית השני.  בן ציון דינור, ההיסטוריון הישראלי של מפא"י וחבר הכנסת מטעמה, גולל את תולדות האנטישמיות בספריו על "ישראל בגולה".  דינור, יחד עם חבריו לעילית של מפא"י, ביקשו לשרטט נרטיב מיתולוגי, סמי דתי, להתיישבות הציונית ולהקמת מדינת ישראל.  לאחר גלות של אלפיים שנים של העם היהודי, שנים בהן הלכה האנטישמיות והתעצמה עד לשיאה הקיצוני בשואת יהדות אירופה, שב העם היהודי לארצו המובטחת לו, בדומה לעליית עזרא ונחמיה עם המנדט של כורש. 


    ראוי לציין כי הקשירה המיתולוגית הזו הייתה בגדר סטייה משמעותית מן היוזמות הציוניות הן במזרח אירופה של חובבי ציון והן במערב של הרצל ונורדאו. מלבד משה הס ב"רומי וירושלים" לא נתפסה הציונות כאיחוד בינלאומי ודתי של העם היהודי, אלא כפתרון פרקטי לאומי לבעיות המקומיות של היהודים.  הציונות אליבא דהרצל הייתה רחוקה שנות אור מן המשיחיות או מן המוטיבים המיתולוגיים שלה. הרצל, עיתונאי בורגני משכיל וליברל, התנגד בכלל לפתרון לאומי עד שזעזוע פרשת דרייפוס דחף אותו אל חיק הלאומיות. כך או כך, ראה הרצל את הלאומיות הזו כלאומיות אינסטרומנטלית בראש ובראשונה: מדינת היהודים נתפסה אצל הרצל כמדינה אירופית לכל דבר, והקשר לארץ ישראל דווקא היה חסר משמעות מבחינתו (כידוע, הציע את תכנית אוגנדה כאלטרנטיבה).  

     

     

     

    ''


    הרצל. התנגד לדת ולמשיחיות, וגם לקשר היסטורי לארץ ישראל

     

     


    האימוץ של הציונות את השואה אל חיקה נעשה בדיעבד. ב1942 בן גוריון עוד לא ידע כי קיימים מחנות השמדה. היחס שהפגינה המנהיגות הציונית כלפי השואה היה מלכתחילה אמביוולנטי: האינטרס העליון של ההנהגה הציונית היה לחזק את העלייה ואת הנוכחות היהודית בארץ ישראל, ומאידך להילחם במדיניות ההגירה הבריטית ובמדיניות הספר הלבן.  הסכם ההעברה שנחתם עם גרמניה הנאצית בתיווך ארלוזרוב היה חלק מאותה מדיניות. הצלת יהדות אירופה לא הייתה אינטרס עליון של המנהיגות הציונית, כאשר בן גוריון טען כי יש לתמוך בבריטים במאבק בגרמנים כל עוד הדבר אינו פוגע במלחמה בספר הלבן ובבריטים בא"י. על כן הגיוס היהודי לצבא הבריטי היה מינימלי. 


    הציונות לא נוסדה, לא התקיימה עבור, ולא פעלה על מנת להציל את יהדות אירופה מן השואה. השפעתה של האנטישמיות על יהדות אירופה לא נגעה לשאלות היום יום של ההתיישבות הציונית ומאבקיה בא"י. היהודי האירופי, המשכיל והשפוף, החלוש והבורגני, היה הדמות שביקש בן גוריון לחסל לטובת הצבר, היהודי החדש.  ניצולי השואה שצלחו את המעצרים של הבריטים זכו ליחס משפיל ומזלזל מצד ה"יהודים החדשים", עובדי האדמה והלוחמים בעלי העברית הצחה והבלורית. בעולם ה"ארי-בן-כנענים" וה"פול ניומנים" לא היה מקום לשלימזלים רעבים בעלי פסיכוזות ופחדי רדיפה. יחס זה, אגב, לא השתנה רבות גם בישראל המורדנית, בה אותם ניצולים מתחננים לשווא לקצבאות מחייה.

     

    ''

     

    בן גוריון. טען כי יש להילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה באירופה ובמלחמה כאילו אין ספר לבן. 

     

     

     


    אף על פי כן לא היססו ראשי הציונות וההסטוריונים המפא"יניקים לנכס את השואה אל הציונות, להפוך את היהודי החדש למושיעו של היהודי הישן מרדיפותיו לאורך השנים.  השואה הפכה למיתוס המכונן את הזהות הישראלית, והביקורת על התעלמות הממסד הציוני מן המתרחש באירופה נזרקה הצדה כלאחר יד.  הזהות הישראלית הפכה לזהות של כורח, לזהות של אין ברירה: הישראלי ישראלי משום שבכל העולם מבקשים להרוג אותו. 


    במקביל להסטוריוגרפיה של האנטשימיות, ממשיכה ההסטוריה המודרנית להזין את זהותו של הישראלי: האיום האיראני אינו התנגדות פונדמנטליסטית לגלובליזציה המערבית, אלא המשך של האנטישמיות הגרמנית. אחמדינג'אד אינו אלא ממשיכו של היטלר, היטלר ממשיכה של האינקוויזיציה, האינקוויזיציה היא ממשיכתם של טיטוס, נבוכדנאצר, פרעה, אנטיוכוס והמן.  


    כל עוד נעוצה הזהות הזו במיתוס המלחמה היהודית , נמנע מן הישראלי לפתח ישראליות חדשה, לפתח זהות שאינה אתנית אלא אזרחית. ככל שישנם איומים על אותה זהות, מקצינה האתניות הזו ומחזקת את הגורמים השמרניים בקרב המעמד הבינוני, אשר חוברים למשיחיות הדתית מבלי דעת. ייתכן ומה שזיהה הרב קוק אצל הציונים יכולים לזהות החילונים הליברלים רק שנים לאחר מכן: המשיחיות חדרה באמצעות המיתולוגיה הזו באופן מובהק לתפיסה הבורגנית ליברלית של מפא"י, וכך הפכה האתניות לבון טון בקרב אותו מעמד ביניים.  וכך, בעוד שעת הקמת מדינת ישראל הייתה המשיחיות נחלת מיעוט זעיר, היא הונחלה מבלי משים אל לב הקונצנזוס של ישראל המודרנית. 



    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה