כאשר שואלים אותי אנשים מה אני עושה, אני אומר להם שאני מורה דרך, למרות שאני עוד הרבה דברים, אך להיות מורה דרך הוא מה שאני הכי אוהב להיות ולעשות. כמובן שאנשים מניחים שלהיות מורה דרך קשור בהכרת שביליה ודרכיה של ארץ-ישראל, אך מורה דרך עבורי הוא מי שיכול להראות לאנשים דרך שונה מזו שהובילה אותם לחוות סבל,   קנאה, חרדה, פחד, בושה, אשם, בוז, לגלוג, דחייה, כעס, זעם, שנאה, חוסר אונים, ליקויים וייאוש.

בשלב הראשון של השיחה, כאשר אני מציג את עצמי כמורה דרך, ומסביר להם שאני מראה לאנשים דרך אחרת לחשוב על החיים, ושאני עושה זאת בעזרת תמציות שאני רוקח מפרחי ארץ-ישראל השאלה השנייה שלהם היא איך הגעת לזה....

כדי להגיע אל תמציות הפרחים של ארץ-ישראל היה עלי לעבור מסע בעולם.  כבר כילד  אמר לי אחד מחברי כיתתי שהוא לעולם לא ישכח שכאשר כלבתו האהובה  נפטרה הייתי היחיד מילדי הכיתה שהיגיע אליו הביתה לנחם אותו ולעזור לו להתמודד עם הצער שחש. שכחתי את האירוע הזה אבל הוא  היה האירוע הראשון שהזכיר לי את היעוד שלי.

מיד לאחר השירות הצבאי  בחיל הים, שלחו אותי לבקו"ם להסבת מקצוע. נעלבתי, אחרי שלוש שנים של שירות מלא אמרו לי שלום, נעלבתי כי חשבתי שהם חושבים שאני לא מספיק טוב לעשות שם מילואים, וגם אכזבה כי מילואים על סטיל זה הכי כיף בעולם (למי שלא מקיא בים כמובן). כוותיק אתה מקבל את היחס הכי טוב, בלי משמרות בלי תורנויות, "חופשה על יכטה", די דומה למה שעבר מילואימניק בשנות השמונים של המאה הקודמת באופירה שבסיני.

בבקו"ם הציעו לי להיות חירניק, או חובש, בלי לחשוב פעמיים הלכתי לקורס חובשים, ארבעים יום בצריפין אמורים להפוך אותך לאדם היודע כיצד לתפקד טוב, כאשר יש עד ארבעה פצועים בדרגות שונות מסביבך. במבחן המעשי בסופו של הקורס קבלתי 100, והפכתי להיות חובש מהמניין בצבא הגנה לישראל.

כחובש למדתי את חשיבותה של העזרה הראשונה, מה לעשות כאשר אדם פצוע, איך לחבוש אותו, כיצד להכניס אינפוזיה, לחסום עורקים, להזריק תרופות ולהיות כוח עזר לרופאים צבאיים בחדרי ניתוח מאולתרים וניידים.

 למרות שהשתתפתי במלחמת לבנון הראשונה ב-82, לא יצא לי מעולם בצבא לטפל בפצועים, אך מכיוון שרכשתי מקצוע בצבא ( 42 יום ואתה חובש (-:) )התקבלתי לעבודה כחובש במגן דוד אדום בפתח תקווה, שם עבדתי כ-4 שנים. זו הייתה עבודה קשה, טיפול בתאונות, התקפי לב, שברים וגם התמודדות עם המוות היו אירועים יום יומיים. אחרי שלוש שנים לא ראיתי את עצמי ממשיך לעשות החייאות לחבוש פצועים, ולעשות משמרות של 12 שעות עבודה ביום והתפטרתי.

כנער הייתי ספורטאי לכן היה זה טבעי שאמשיך במה שאהבתי ואת לימודי הספורט למדתי בוינגייט וסיימתי אותם כמורה בכיר לחינוך גופני. לא עבדתי כמורה, מייד עם סיום הלימודים התקבלתי לעבודה כמדריך בחדר כושר של בריכת גורדון בתל-אביב, כשנה עבדתי כמדריך ומייד אחרי שנת עבודה הפכתי להיות המנהל של מועדון הספורט וניהלתי אותו במשך ארבע שנים.

היה לי חלום להיות עשיר, חשבתי אז שהעושר הוא מתכון לאושר, הזדמנות לגעת בעושר היגיע כאשר פגשתי בחורה יהודיה שבאה לביקור בארץ, ושהוריה העשירים חיו בוונצואלה. במלחמת המפרץ הראשונה חיינו בדירה בתל-אביב, והסקאדים שנפלו על תל-אביב, הפחידו אותנו ואת הוריה, שהפצירו בנו לעזוב את תל-אביב ולעבור ולחיות בוונצואלה.

תוך שלושה שבועות סיימתי את עבודתי במועדון הבריאות, וביום האחרון של מלחמת המפרץ הראשונה ב-28.2.91 עזבתי לוונצואלה, ושם החל השינוי הגדול.

המשך יבוא.....אשמח אם תעלו בתגובות כיצד אתם הגעתם למה שאתם אוהבים לעשות.